חמישי, 24 נובמבר 2011 00:00

ד"ר מראד מיכאל (בגדאד, 1906-תל אביב, 1986)

הודות לתיווכו של דיקן הפקולטה למדעי רוח, פרופ' ראובן שניר, נתרם לאחרונה לספריה אוסף ספריו של ד"ר מיכאל מראד ז"ל.

ד"ר מראד מיכאל (בגדאד, 1906-תל אביב, 1986)
מאת: פרופ' ראובן שניר, דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה  

משורר, סופר, עיתונאי ואיש אקדמיה, ממניחי היסוד לספרות הערבית של היהודים במאה העשרים, הן בתחום השירה הן בתחום הפרוזה. מיכאל התחנך בבית הספר אל-תעאון בבגדאד , לאחר מכן באליאנס ואל-ת'אנויה אל-מרכזיה (בית הספר התיכון המרכזי), ובשנת 1938  סיים את לימודיו בפקולטה למשפטים. הוא שימש פקיד בתחנת רכבת בשרקאט בצפון עיראק ולאחר מכן כמורה וכמנהל בית הספר אליאנס באל-עמארה שבדרום; שב לבגדאד והתמנה מורה בבית הספר שמאש, אחד משני בתי הספר היהודים המרכזיים בבגדאד, שם שימש אחר כך מנהל עד שנת 1948, כשעזב את עיראק לישראל. כמנהל שם מיכאל דגש מיוחד על הוראת הלשון והתרבות הערבית ואף הקדיש מאמצים רבים כדי להעלות את רמת הלימודים בתחום זה ולמשוך לבית ספרו סגל הוראה מעולה.

שירו הראשון של מיכאל שזכה לפרסום הוא  'יא וטני' (הו מולדתי), שהתפרסם בעיתון דג'לה ב-11 באפריל 1922. השיר פותח במילים:

يـا وطنــي، يــا وطنــي     حبّـك قد تيّمنـــــــي
حبّــــك أقصـى مأربـي     فأنـــــــت أمّي وأبي
بل مطلبي، بل مكسبي     ومقصدي في الزمن
הו מולדתי, הו מולדתי, בשל אהבתי, אני עבד נרצע לך
אהבתך היא שאיפתי הגדולה ביותר, את אמי ואבי
אף רצוני, הרווח שלי ותשוקתי בכל זמן.
שורות אלה, המבטאות את תחושותיו של המשורר בנעוריו, מהוות אספקלריה נאמנה להתעוררות שאחזה בשנות העשרים של המאה החולפת בבני הדור העיראקי הצעיר, על רקע התקוות והשאיפות לייסודה של מדינה מתקדמת. על פי אחת העדויות, הולחנו שורות אלה ובני נוער עיראקים מכל הדתות נהגו לשיר אותן כביטוי לשאיפותיהם. מיכאל חש בבטחה שהוא חלק בלתי נפרד מן התרבות הערבית-מוסלמית ולכן הרשה לעצמו להפגין חדשנות מסוימת ולחרוג מן המסגרות הצורניות המקובלות של השירה הערבית באותם ימים, בדרך כלל תוך חיקוי המגמה שנקטו המשוררים הערבים הנוצריים שפעלו בארצות הברית.
על יצירתו הפיוטית, לפחות בשלביה הראשונים, ועל יצירתו בתחום אמנות הסיפור הקצר, שרתה אווירה רומנטית, בעיקר בהשפעת ג'בראן ח'ליל ג'בראן (1931-1883)  ובהשפעת הספרות הרומנטית הצרפתית. מיכאל, שהיה בטוח כי הדת אינה אמורה להוות מכשול כלשהו בדרכו של יוצר יהודי כחלק מהתרבות הערבית, לא הקפיד תמיד, בעיקר בשיריו המוקדמים, לטשטש את זהותו היהודית.
רק בשלב מאוחר יותר, בעיקר לאחר התגברות המתח היהודי-ערבי במזרח התיכון, עשה זאת.
בגיליון הראשון של כתב העת החלוצי אל-מצבאח (המנורה), שיצא לאור ב-10 באפריל 1924, התפרסם שירו של 'עבאדת אל-חב' (הסגידה לאהבה). מיכאל מוצג בהקדמה לשיר כמי שאוהב את "הספרות הערבית העכשווית, ושואף בכל מאודו לראות את ארצו [עיראק] זוכה בידע ובספרות היאים לה כשאר הארצות המתפתחות". השיר מעוצב במתכונת סטרופית, שאפיינה בשנים ההן את האסכולה הרומנטית בשירה הערבית, בעיקר את המשוררים הנוצריים שהיגרו מסוריה ולבנון לארצות הברית.
להלן תרגום של השורות האחרונות בשיר:
שאי אותי על כנף ענן
וקחי אותי אל עולם החלומות
שם האוהב בחשכה
סוגד לאהבה כמו שאת סוגדת לה
באוגוסט 1931, קיבלו קוראי כתב העת העיראקי המוביל אל-חאצד כשי קובץ שירים של מיכאל, הנושא את הכותרת אל-מרוג' ואל-צחארא: מג'מועה קטע נפיסה מן אל-שער אל-מנת'ור (העמקים והמדבריות: קובץ של קטעים יקרי ערך של שירת פרוזה). מיכאל, המוגדר על גבי העטיפה כמשורר הרגש והדמיון, ויתר לחלוטין, בשירים שנכללו בקובץ, על משקל וחריזה ונקט מקצב של שירת פרוזה, אופן הבעה חדשני לחלוטין באותן שנים. לקובץ צירפה מערכת אל-חאצד את המילים הבאות:
בלי הקדמה ובלי מבוא אנו מלווים, ככלה לחופתה, את הקובץ העמקים והמדבריות אל קוראי וקוראות כתב העת. האם זקוקה הנפש למתווך שיסייע לה להבין נפשות אחרות? בפרקים המעטים הללו יש להט אהבה מתמדת, קסם יופי שובה לב וכאב של נפש שתעתועי הגורל התעללו בה.
ואתה הקורא, אם הנך אוהב פצוע לב או מסכן חסר מזל, כשתעיין בהם תמהלנה דמעותיך בדמעות המשורר ופעימות לבך תהיינה הד לפעימות לבו.
ואת הנערה, כאשר תעייני בפרקים הללו, אם נפשך מעלה חלודה בכלאה, אנא לטשי אותה בחכמת האהבה הזו, או אם לבך צמא במדבר ההוויה, הרווי אותו ממעיין יופי השירה השופעת הזו.
העמקים והמדבריות אינו רומן בדיוני מן הסוג שהקורא מעיין בו פעם אחת ומשליך אותו אל פינה בספרייתו. אלה הם הגיגי נפש זרה ומלאת רגש, ככל שתרבה להעמיק בהם תתעצם תשוקתך אליהם ותגדל הנאתך מן המסתורין שבהם.

 

בקובץ חמישים פרקים והוא נחלק לשני חלקים בהתאם לכותרתו: בחלק הראשון, 'העמקים', 21  קטעים עם כותרות נפרדות לכל קטע. החלק השני, 'המדבריות', כולל 29  קטעים דומים. בפתיחה לחלק הראשון מוזמן הקורא, שהעצב סוגר עליו, לתת דרור לנפשו בעמקים, שהם "הנמל היחיד לנפשך המתעוררת והשאפתנית". הקטעים בחלק זה מציגים אני דובר מתייסר, המשוטט ב'בסתן החיים', ככותרת הקטע הראשון, כפות רגליו שותתות דם מן הקוצים שהוא דורך עליהם, העצים מאלצים אותו לכפוף קומתו, אבל הוא מתעקש למצוא את האהבה שבכוחה לשים קץ לייסורים שבלבו. הנמען בקטע הראשון הוא 'אל האהבה', ואילו בקטע השני מופיעה הנמענת האהובה, והאני הדובר מתחנן בפניה לאפשר לו להיכנס אל ביתה שכן "העייפות התישה את כוחותיי, נדודי השינה העלו פצעים על עפעפי, הריחוק שחק את גופי, האהבה עיוורה את ראייתי הפנימית, הרשי לי להיכנס, הנה עומד אני על מפתן דלתך".
בתחום הפרוזה, פרסום הסיפור האמנותי הערבי הראשון בעיראק מיוחס למראד מיכאל.  הסיפור, שכותרתו 'שהיד אל-וטן ושהידת אל-חב' (חלל המולדת וחללת האהבה), פורסם בחלקים בעיתון אל-מפיד, בחודשים מרס ואפריל  1922. אחד הסיפורים המפורסמים של מיכאל, אשר משקף את השלב הרומנטי בהתפתחות הסיפור הקצר של היהודים בעיראק, הוא 'אל-באא'ס' (האומלל). מבחינת התמטיקה, למרות הרכיב הריאליסטי המרומז בסיפור של עושק חברתי והבדלי מעמדות, שולטת בו הזדהות עם הנדכאים ונקודת ראות רומנטית, בעיקר על פי הכיוון הסוציאלי של הרומנטיקה הצרפתית. ניכרת כאן השפעת עלובי החיים (Les Misérables) (2681) של ויקטור הוגו, ולא מן הנמנע שמראד מיכאל קיבל השראה לכותרת סיפורו מן התרגום הערבי של כותרת יצירה זו (אל-בא'סאא').

נטיותיו הרומנטיות של מיכאל הופיעו ביצירותיו קודם לכן, בעיקר באלה שפרסם בכתב העת אל-מצבאח, שם פרסם גם בשם העט 'סאכן אל-ע'אבאת' (שוכן היערות). למשל, באוקטובר 1925 התפרסם באל-מצבאח הקטע 'פי אל-צחראא'' (במדבר) מתוך ספר שהכין מיכאל לדפוס, שכותרתו אל-דרויש (המתנזר). בסופו של דבר לא יצא הספר לאור, אבל מן הקטע שהתפרסם ניתן להקיש על אופיו הרומנטי של הספר, המשלב קטעים בפרוזה עם פרוזה פיוטית, תוך שימוש רב באנלוגיות בין מצבים נפשיים ונופי טבע והיטלטלות בין עולם החלום למציאות. גם קטעים נוספים מן הספר, שכותרתם 'אל-חקיקה' (האמת) ו'אל-ג'באר' (העצום) - שהתפרסמו בגיליונות מאוחרים יותר של כתב העת - כוללים שירה בפרוזה בעלת נימה רומנטית מובהקת.

עיקר פעילותו של מיכאל כמשורר היה בשנות העשרים והשלושים, שנים שבהן הגיע לשיאו החזון התרבותי של היהודים. מאז שנות הארבעים, בוודאי לאחר שהשתקע בישראל, הפכה שירתו להד חיוור לפעילותו בשנים שלפני כן. ייתכן שמבחינה פואטית נדמה שהוא משכלל את הבעתו, אבל התנופה הניכרת בשיריו בשני העשורים הראשונים ליצירתו, תנופה המשקפת נאיביות של יוצר המאמין שבכוחו לסלול דרך חדשה, נמוגה לחלוטין כשהנסיבות החוץ-ספרותיות טפחו על פניו. בישראל שימש מיכאל במשך שלוש שנים עורך הנספח הספרותי של העיתון הממשלתי אל-יום, השלים את עבודת המוסמך שלו באוניברסיטה העברית, ואת עבודת הדוקטור באוניברסיטת תל-אביב, שהתבססה על חומר מן הגניזה הקהירית, ובשנת 1965  זכה בתואר דוקטור. מאז ועד מותו עסק בעיקר בהוראה, בין היתר באוניברסיטת תל-אביב ובבית המדרש למורים ערביים בחיפה. פעילותו הספרותית בישראל הייתה מצומצמת ולא חרגה ממסגרת הפעילות של היוצרים המקורבים לממסד, שכתבו בישראל כבנים אבודים ששבו למולדתם.

 

(לפרטים נוספים על פעילותו של ד"ר מראד מיכאל, ראו: ראובן שניר, ערביות, יהדות, ציונות: מאבק זהויות בספרותם של יהודי עיראק, ירושלים: בן צבי, 2005).