סקירות ועדכונים
סקירות ועדכונים

קומת ה-700 של הספריה עוברת בימים אלו שיפוצים לקראת הפיכתה לשער הכניסה של הספריה המחודשת.
מידי בוקר, בבואי לספריה, אני עוברת בין שולחנות, בין מדפים ופרטי ריהוט מפורקים, ונזכרת בימים הטובים שלהם.
הבוקר ראיתי באחת הפינות שני כיסאות, אחד שחסרה לו רגל, ושני ללא רגליים כלל, ונזכרתי בסקר המשתמשים הראשון שנעשה בספרייה לפני למעלה משלושים שנה.

13
"שני כסאות אחד שחסרה לו רגל והשני ללא רגליים כלל..."

בשנת 1973 עברנו, ספרנים וספרים, לבניין החדש, עוד בטרם נפתחה הספריה לקהל הרחב.
זכורה לי התלבטות גדולה הקשורה בהזמנת הכיסאות עבור הספריה החדשה שבבניין הראשי של האוניברסיטה.
הנגר שנבחר לייצר אותם, אברהם שוורץ ז"ל, היה אז נגר ידוע ונמנה עם ראשי ענף העץ והרהיטים בישראל.
בעוד שלא הייתה כל בעיה לייצר שולחנות כתיבה, שגובהם, אורכם ורוחבם היו ברורים ומקובלים על הכול, לא הייתה הסכמה לגבי הזווית הנכונה של גב הכסא. האם להטותו כך או כך או אולי להציבו בזוית ישרה?.
נושא זה כלל בוודאי פגישות מספר בין מנהל הספריה, האדריכל והיצרן... לבסוף הוחלט לייצר שלושה סוגי כסאות ולהזמין את הקוראים לשבת עליהם ולהחליט מהו הכיסא הטוב ביותר עבורם.

שלושה כסאות, כל אחד בעל גב המוטה בזוית שונה, הוצבו במקום מכובד בספריה, והמשתמשים באוספי הספריה הוזמנו לשבת עליהם ולהחליט בתום הניסוי, שימשך שעה או שעתיים, מהו הכיסא הנוח ביותר מבין שלושת הכיסאות...

איני זוכרת את פרטי הניסוי, כמה קוראים הוזמנו לשבת על הכיסאות ובמשך כמה זמן. אך זכורות לי מסקנות סקר משתמשים ראשון זה: לכל אחד מהכיסאות נמצא קהל אוהדים, שסבר שכסא זה או אחר הוא הכיסא הנוח ביותר...
וכך הוזמנו עבור ספרייתנו שלושה סוגי כיסאות, כל אחד מוטה בזווית קצת שונה. והמשתמשים, שתוצאות הניסוי לא היו מוכרות להם, בחרו במשך השנים לשבת על כיסאות הישיבה באקראי, ולא הבינו מדוע פעם נוח להם לשבת בספריה ולקרוא בחומר הספרייתי ומדוע בפעם אחרת הם חשים באי-נוחות. ומי יודע? אולי ההבדלים הדקים לא זכו לתשומת לב כלל...?

בסוף השבוע שחלף הגיעו לביקור בספריה גב' Gail Shirazi וגב' Marina Korenberg מספריית הקונגרס.
גב' Marina Korenberg עבדה בשנת 1975 בספריה שלנו במחלקת המדיה ולמדה אומנות וספרנות באוניברסיטה.
עם הזמן עזבה מרינה את ישראל לארה"ב והחלה לעבוד בספריית הקונגרס.|

picture20002
פגישה מרגשת עם יהודית צנר שעבדה יחד עם מארינה.

גב' Gail Shirazi אחראית כיום על תוכנית חילופי הפרסומים עם אפריקה, המזרח התיכון ואסיה.
במסגרת תוכנית זו לספריית הקונגרס הסכמי חילופין עם ספריות ברחבי העולם. על כל ספר או מחקר המועברים אליה, מוענקות לספריה השולחת נקודות זיכוי, נקודות המאפשרות קבלת פריטים חינם המוצגים באתר הספרים העודפים של ספריית הקונגרס. הספריה שלנו משתתפת בפרוייקט זה ונמצאת בקשר הדוק עם גב' Gail Shirazi

picture20001
יהודית, מארינה,צילה וגייל

במהלך ביקורן אצלנו הוצגו בפני מרינה וגייל כמה מהפרוייקטים הדיגיטליים הנערכים בספריה ופרוייקט התיאטרון שלנו זכה לעניין רב ( גב' Gail Shirazi פנתה לפני זמן מה לתיאטרון חיפה בחיפושיה אחר עותקים של חומרי תיאטרון והם הפנו אותה אלינו)
גייל ציינה שעם שובן לארה"ב הן יחברו את הפרוייקטים הדיגטליים שלנו ל-Recommended research באתר ספריית הקונגרס ואף תפרסמנה כתבה בנושא בעיתון Hasafran .

בסוף השבוע שחלף הגיעו לביקור בספריה גב' Gail Shirazi וגב' Marina Korenberg מספריית הקונגרס.
גב' Marina Korenberg עבדה בשנת 1975 בספריה שלנו במחלקת המדיה ולמדה אומנות וספרנות באוניברסיטה.
עם הזמן עזבה מרינה את ישראל לארה"ב והחלה לעבוד בספריית הקונגרס.|

picture20002
פגישה מרגשת עם יהודית צנר שעבדה יחד עם מארינה.

גב' Gail Shirazi אחראית כיום על תוכנית חילופי הפרסומים עם אפריקה, המזרח התיכון ואסיה.
במסגרת תוכנית זו לספריית הקונגרס הסכמי חילופין עם ספריות ברחבי העולם. על כל ספר או מחקר המועברים אליה, מוענקות לספריה השולחת נקודות זיכוי, נקודות המאפשרות קבלת פריטים חינם המוצגים באתר הספרים העודפים של ספריית הקונגרס. הספריה שלנו משתתפת בפרוייקט זה ונמצאת בקשר הדוק עם גב' Gail Shirazi

picture20001
יהודית, מארינה,צילה וגייל

במהלך ביקורן אצלנו הוצגו בפני מרינה וגייל כמה מהפרוייקטים הדיגיטליים הנערכים בספריה ופרוייקט התיאטרון שלנו זכה לעניין רב ( גב' Gail Shirazi פנתה לפני זמן מה לתיאטרון חיפה בחיפושיה אחר עותקים של חומרי תיאטרון והם הפנו אותה אלינו)
גייל ציינה שעם שובן לארה"ב הן יחברו את הפרוייקטים הדיגטליים שלנו ל-Recommended research באתר ספריית הקונגרס ואף תפרסמנה כתבה בנושא בעיתון Hasafran .

ראשון, 08 אוגוסט 2010 00:00

עתידו של הזיכרון הדיגיטלי 2009

אג'נדה אסטרטגית 2010-2013 לשימור נגישות לטווח ארוך של מקורות דיגיטליים (המסמך ההולנדי NCDD)

למדיה הדיגיטלית לסוגיה השונים אורך חיים מוגבל מזה של פריטי דפוס.
הגורמים לכך מגוונים: חומרה ותוכנה המשתנות בתדירות גבוהה, קישורי אינטרנט הנעלמים כהרף עין מהרשת, תוכנות עיבוד המקשות על קביעה ברורה לגבי מידת האותנטיות של חומרים ורגישות רבה לשינויים של אובייקטים דיגיטליים המסכנים את יציבותם.

מסיבות אלו ועוד המידע הדיגיטלי מתאפיין בשבריריותו. הבטחת נגישות לטווח קצר היא נושא חשוב ומשמעותי בפני עצמו אך הבעיה המשמעותית והמדאיגה יותר היא נושא שימור והבטחת נגישות לטווח הארוך.
ראוי לציון ששימור והבטחת יציבות נגישות למקורות מידע בפורמטים שונים לצרכי מחקר והוראה הוא מטרה מרכזית חשובה וההכרחית לקיום סביבה אקדמית פורה.

הקואליציה ההולנדית
בהולנד, עשרה ארגונים מהסקטור הציבורי (ספריות, מוזיאונים, ארכיונים) חברו לקואליציה שבשיתוף פעולה שמה לה למטרה להבטיח את שימור הנגשת אובייקטים דיגיטליים בעלי עניין ציבורי לטווח הארוך.

בסקר שנערך בהולנד בשנת 2009 הוסקו המסקנות הבאות:

העדר מודעות לשבריריות האובייקטים הדיגיטליים

העדר ידע ומומחיות בטיפול בבעיות העולות בנושא יציבות אוביקטים דיגיטליים

ניהול הנתונים בשעת יצירת האובייקטים אינו טוב מספיק

תקציבי פרויקטים נגמרים לפני שטופלו נושאים הנוגעים לשימור לטווח הארוך

תפקידים ונושאים באחריות אינם מוגדרים באופן ברור

אפשרויות ויכולות אחסנה מוגבלות בד"כ בשל אמצעים מוגבלים של מוסדות קטנים
נפח קטן של כוח אדם בעל מומחיות

המוסדות עדיין לא הסתגלו לעידן הדיגיטלי ואין להם תוכניות אסטרטגיות מותאמות לנושאים שעידן זה מעלה NCDD מוצאת כי הדרך הטובה ביותר להתמודדות עם הנקודות שעלו היא באמצעות שיתוף פעולה משמעותי בין המוסדות השונים המחזיקים במקורות דיגיטליים במגזר הציבורי.
שיתוף הפעולה יאפשר פיתוח מדדים ארגוניים - הגדרה ברורה של תפקידים ונושאי אחריות, תרשימי זרימה של תהליכי עבודה משעת יצירת אובייקט דיגיטלי ועד שימורו, בחירת קריטריונים לשימור, הבטחת איכות הקריטריונים, ושיתופיות בשירותים, ידע ומומחיות.
האג'נדה ההולנדית מבוססת על הקריטריונים הבאים:

כל ארגון העוסק ביצירה או ארכוב של אובייקטים דיגיטליים, אחראי על ארגון שימור והנגשה של חומרים אלו לטווח ארוך

חיזוק שיתופי פעולה בין ובתוך תחומים - הדו"ח ההולנדי איבחן ארבעה תחום עיקריים במגזר הציבורי- סביבה אקדמית, רשומות וארכיונים ציבוריים, מדיה, מורשת תרבות.

חיזוק שיתוף פעולה בתוך המוסדות בתחומים שהוגדרו באמצעות יצירת קריטריונים השואפים לאחידות בתהליכי יצירת ותחזוקת אובייקטים דיגיטליים משמעותית וחשובה ביותר להבטחת נגישות בטווח הקצר והארוך כאחד.

המוסדות המובילים בתחום לוקחים על עצמם תפקד מנהיגותי ועוזרים לכלל המוסדות לקדם נושאים אלו.

חיזוק שיתוף פעולה אדמיניסטרטיבי - דיון ותוכניות תקצוב ופעולה עם דירקטורים במשרד החינוך תרבות ומדע המכירים ותומכים בחשיבות הנושא.

לסיכום: רשת לאומית שעניינה הבטחת נגישות מקורות דיגיטליים תפעל בשני צירים: פיתוח מדדים וקריטריונים בתחומים הספציפיים בד בבד עם שיתוף פעולה בין תחומי בנושאים.
הערה: תחום מורשת תרבות הוא הדיפוזי מכולם ונראה כי האוספים פזורים בתחומים השונים שנמנו לעיל ועדיין אין מנהיגות טבעית שלוקחת פיקוד על התחום. ישנה שאיפה להתקדם ולמלא חלל זה בהתייעצות עם מוסדות העוסקים בתחום ומשרד החינוך, מדע ותרבות הממשלתי.

red_bullet.jpg הכנת הסקירה: קרן ברנר

בדצמבר 1934 הגישו ישראל ובתיה דופלט, בעלי המגרש ברחוב סיני 11, בקשה לפתיחה של בית מלון. התכנית נדחתה ע"י העירייה והמלון לא נפתח. במקומו הוקם בשנת 1935 בית דירות דו-קומתי.

בעת טיולנו באחוזה בשנת 1936, ניתן להסתכל על הבית שנראה בשרטוטי האדריכל משנת 1935. מהתיק הנמצא במחלקת ההנדסה של העירייה ניתן להסיק, שהאדריכלים האחראים לשרטוט הם ברסקי וינוביץ, אך הדבר אינו וודאי, שכן השרטוט אינו חתום.
הר הכרמל היה מקום מבוקש כמקום נופש ומרגוע.

במרכז הכרמל עמדו מספר בתי מלון ופנסיונים וגם בדרך הים הוקם בשנת 1936 מלון טלטש. באחוזה נפתח בשנת 1936 "סנטוריום כרמל", ואילו המלון שתוכנן ברחוב חורב 2 הפך עד מהרה לבית עולים. לכן שאיפתו של מר דופלט להקים מלון במקום גבוה זה באחוזה אינה מפתיעה כלל.

1i
שרטוטי האדריכל לבית ברחוב סיני 11 משנת 1935

תכניות העירייה ל"בית ברחוב בית הספר", כפי נקרא אז הרחוב, מראות שבמהלך השנים הוגשו מספר בקשות להיתר בניה עבור בנין זה. ניתן, לדוגמא, למצוא בתיקי העירייה תכנית שהגיש האדריכל דב ישראלי מרחוב ירושלים 3.

בתיק נמצא גם מכתבם באנגלית של האדריכלים אוראל וזוהר מנובמבר 1941, בו הם מציינים ש"הם קיבלו בקשה לשינוי הבית הנמצא מול בית הכנסת", שנבנה כפנסיון, ו"יש צורך לשנות את הבניין ולהפכו לבית בן שלוש דירות בכל קומה עם כל הנוחיות הדרושה, כפי שמראה תכניתם המצורפת. כרגע מצב הבניין רע מאד.

הוספת הדירות תעזור למצוקת הדיור בתקופה הנדונה". במאי 1942 ניתן רישיון בנייה לתיקונים בשלושת הקומות של הבית, שגדל וגבה במשך השנים. בשנת 1946 ניתן היה לראות כאן בית גדול, הבולט בסביבתו, הן במימדיו והן בצבעו הלבן, מתנשא ומשקיף למרחוק. ראו עד כמה מבנה בית הספר "זיכרון יוסף", הנמצא לידו, מתגמד לעומתו.

2i

על תושביו של הבית שמעתי מפיהם של תושבי אחוזה הותיקים שגרו בו.
ישראל דופלט מפשמשיל, גליציה, פולין, בן למשפחה אמידה, נישא לבתיה מחמלניק, רוסיה. שניהם נולדו בסביבות שנת 1895.
לזוג היו שש בנות, ששלוש מהן, טובה, חנה ושושנה, נולדו בפולין. ישראל דופלט עלה ארצה כבר בשנת 1924 עם אחיו והתגורר עמו ברחוב קריית ספר.
בתיה דופלט עלתה ארצה אחרי בעלה עם שלושת הבנות. בשנת 1929 עברו לירושלים, לעבודה הקשורה במרכז הרב קוק, ויחד חזרו בשנת 1933 לחיפה. כאן הצטרפו לעליה הרומנית באחוזה, שהתרכזה ברחוב סיני, וכאן נולדו להם עוד שלוש בנות: אביגיל, מימי ושולה. לידה של שש בנות היא לא דבר של מה בכך, וישראל עצמו סיפר שאחרי שהשיא את ששת בנותיו, תושבי השכונה התדפקו על חלונות ביתו לשאול אם יש לו עוד בנות להשיא...
הבית תוכנן, כאמור, בשנת 1934 ונבנה בשנת 1935. משפחת דופלט גרה בקומה העליונה. את שאר הדירות השכירו לפרנסתם לדיירים. ישראל דופלט היה גם איש ציבור, המעורב בחיי הקהילה.

הנה חלק מעיסוקיו שהיו ידועים לתושבי אחוזה הותיקים עמם שוחחתי: לדופלט היו כבשני סיד בדרך פיק"א, בשטח שהשתרע עד רוממה החדשה, הוא היה מזכיר וועד אחוזה וממקימי בית הכנסת "אליהו הנביא" והגבאי שלו. כמו כן היה קצין כשרות באוניה "פולוניה" של חברת "לויד פרסטינה". דופלט היה איש דתי, האמין בגאולת הארץ ועסק בסלילת כבישים ובנית בתים (למשל ברחוב הרצל). ישראל דופלט פעל רבות לפתיחתו של בית הספר "זיכרון יוסף" וזכורה באחוזה האימרה: "גראוור, דופלט ושפירא את ילדיהם לא רצו לשלוח העירה." שכן, למרות היותו אדם דתי, הוא לקח חלק, יחד עם יעקובי, במאבק לפתוח את בית הספר "זיכרון יוסף" כבית-ספר ממלכתי. יחד עם זאת, הוא היה ממקימי בית הספר הדתי "כרמל", הסמוך לבית הכנסת שברחוב סיני.
הבנות הצעירות למדו בבית הספר "זיכרון יוסף", וגם בבית ספר "כרמל" ו"בריאלי" והאחיות הבוגרות יותר למדו בבי"ס לבנות "מזרחי" בהדר, ליד רחוב הפועל, לשם ירדו ברגל בשביל החמורים.

דניאל הרטמן, מתלמידי המחזור הראשון בבית הספר "זיכרון יוסף" סיפר לאודי נחליאלי בשנת 1987: "הייתה שם משפחת דופלט. והצעירה בבנות המשפחה, שולמית, בקיצור שולה, בשום אופן לא יכלה לבטא את ה-ש'. כל מאמצי המורה סגל, אשר שב והכריז "סיר הסירים אשר לסלומה" לא עזרו, אבל נחמדות היו כולן. אבא שלהן ז"ל, משגיח על הכשרות באוניה "איטליה" הים תיכונית, בנה בית על יד בית הספר ונוהג היה אז, בכל יציקת גג של קומה, לתת שתייה "לחיים", [הוגשו] משקאות ועוגות ומובן שכל מזדמן למקום היה חייב להשתתף בשמחה".

כל משפחת דופלט הייתה חברה נאמנה ב"הגנה". בספר " במערכות ההגנה בחיפה", מסופר: "ישראל דופלט עבד כקצין כשרות באוניות נוסעים איטלקיות שפקדו אחת לכמה שבועות את נמל חיפה. הוא סייע לעולים בלתי לגאלים שלא היה בידיהם היתר עלייה לארץ ישראל (סרטיפיקט) ועזר להם בתחבולות שונות לרדת מהאונייה, תוך התחמקות מעיניהם של השוטרים הבריטים ופקידי מחלקת ההגירה. כמו כן היה איש אמונם של אנשי הרכש של "ההגנה", שהסתייעו בו בהברחת נשק לארץ.

3z

על גג ביתו שבשדרות סיני באחוזה, מול בית הכנסת, התקינה "ההגנה" בזמן המאורעות תחנת איתות.
התחנה העבירה את הידיעות הראשונות על ההתקפה הערבית על השיירה ליערות הכרמל וכן על ההתקפה על חניתה עם עלייתה על הקרקע.
חניכי הקשר עבדו במשמרות של 6-8 שעות בלילה. הקשר התבצע בלילות באמצעות פנסי לוקס בשיטת המורס ובשעות היום - במכשיר ההליוגרף (מראות קעורות המחזירות את קרני השמש). הבית נבחר בגלל מיקומו, ממנו היה שדה ראייה לנקודות היישוב בסביבה, מעתלית, בית אורן, יערות הכרמל ועד לחניתה בצפון ... ".

אליעזר ינובסקי העגלון סיפר ש"על גג הבית היה מעין חדרון ובו הייתה תחנת האיתות.
אז איך העסק הזה עבד? מחיפה, ששם הייתה תחנה ראשית, שהיה הקיצור שלה ק.ר.ט., היו מאותתים לקריות, ומהקריות היו מעבירים אלינו את המברק. אנחנו העברנו את המברק לעתלית, ועתלית העבירה בין ההרים ליערות הכרמל.... עכשיו לא לשכוח שאז הייתה תקופת המנדט, ומה שאנו עשינו היה בלתי חוקי. אז מצאו מין תחבולה, כדי להגן עלינו, פחות או יותר, וציידו את כל אלו שעסקו באיתות בתעודה של צופה קשיש..."

סיבה נוספת לבחירת בית דופלט כתחנת איתות הייתה מעורבותה של כל המשפחה בפעילות "ההגנה". הבנות בבית דופלט התקבלו לארגון "ההגנה", עברו אימונים ופעלו במסגרות שונות של הארגון.

בתיה, אם המשפחה, והבנות קיבלו בסבר פניים יפות את האתתים התורנים ואירחו אותם לשולחנן. לפני המשפחה ישבה לאכול, נהגה האם לשלוח מנות מזון לתורנים שבתחנת האיתות שעל הגג. בחורף שלחה האם לאתתים מרק חם, סיפרה הבת גאיה (אביגיל).
בבית התגוררה קבוצה של נוטרים שארגנה שמירה באזור יערות הכרמל ודאגה לאספקת מזון לנוטרים ששמרו באזור. הבת טובה דופלט בן-דוב הכירה בתחנת האיתות את בעלה אברהם בן-דב, שהיה סגן מפקד מחוז חיפה מטעם "ההגנה" ונישאה לו בשנת 1940. טובה הייתה גננת בגן הילדים בבית הוועד (ולימים הייתה מנהלת אגף החינוך של עיריית חיפה). גם אחרי הלידה המשיכה בהשתייכותה לגדוד בנות לוחמות (גב"ל) ובתורניות במד"א.

בפברואר 1940 טובה דופלט השתתפה בהפגנה נגד הגבלות על רכישת קרקעות בידי יהודים בתל-אביב. היא ועוד מפגינות נאסרו. טובה שהתה אז בתל-אביב במסגרת לימודיה בסמינר למורות. טובה מספרת בספר "הבחרות ההן", כיצד הבריטים חבטו בהן באלות, הן נעצרו, נחקרו ונאסרו. לאחר שבועיים שוחררו.

הבת שולמית נישאה למאיר (פליק) נתיב, יליד גרמניה 1925, שהיה גם הוא פעיל ב"הגנה".
שושנה הייתה גננת ב"תמנעה" (רחוב חורב 11). אביגיל גאיה פנר ניהלה בי"ס ברוממה. מימי רבינוביץ, נישאה בשנת 1946 לזוריק דיין. היא בוגרת בצלאל וצורפת במקצועה עד היום, וגרה במושב היוגב. מימי היא אמו של אלוף עוזי דיין. הבנות חנה ברזילי ושושנה טל נפטרו.

עיסוקיו הרבים של ישראל דופלט לא הביאו עמם רווחה כלכלית. בינואר 1939 מופיעה ב"פלסטיין פוסט" מודעה רשמית ע"י בית המשפט המחוזי של חיפה על הארכה של מכירה פומבית של נכס השייך לבתיה דופלט, הנמצא באחוזת הרברט סמואל. הנכס היה ממושכן לטובה גב' לינה גודמן. ערך הנכס מוערך ב- 3,433 לירות פלשתינאיות. 10 אחוז מערך הנכס ישולמו כפיקדון . אם החוב ישולם, המכירה הפומבית תתבטל. מר דופלט לא יכול היה להחזיר את הפיקדון, והבית ברחוב סיני 11 נמכר. משפחת דופלט עברה להתגורר בבית הקטן הנראה בקדמת תצלום האוויר מצד ימין, ולאחר שנים מספר עברה לראשון לציון. שלוש מהבנות, טובה, שולה וגאיה חזרו להתגורר בחיפה.
בשנת 1941 היה הבית בבעלותו של יצחק דוד מירובסקי, שפנה למשרד האדריכלים "אוראל וזוהר"
על מנת שאלו יבצעו שינויים מבניים בבניין. באותה שנה מוגשת בקשה לרישיון לשני מוסכים ושירותים עבור בית המלון. לפי רשימת הדיירים שבעירייה, דיירים נוספים בבית זה היו: משה וזהבה רוטשטיין, יהושע פרח, הינחמן מוזר, אברהם ויינשטיין, מנחם דומב, נטע דומיניץ, שמואל רוטשטיין, יצחק רובין, אלברט ישראל.

משפחתם של אברהם והדסה ויינשטיין גרה בבית זה משנת 1936 אחרי שעלו מברודי, פולין. לאברהם הייתה חנות מכולת ואחר כך חנות כלבו לסדקית במוריה 131. יוסף נישא למרים בשנת 1957 ופתח חנות ליד חנותו של האב. לאחר פטירתו של יוסף בשנת 1974, אשתו מרים ניהלה את החנות, ואני קניתי בחנות כלי בית ואביזרים שונים. הבת חוה ויינשטיין וייס הייתה מורתי בבית הספר "זיכרון יוסף". לדבריה, היה זה מיד לאחר שסיימה את הסמינר למורות. בבית הכנסת ברחוב סיני כתובת זיכרון: אברהם חיים בן יוסף יצחק ויינשטיין נפטר ניסן תשל"ז (1977) בכתובת זיכרון נוספת נרשם: יוסף יצחק ויינשטיין בן אברהם חיים נפטר י"ב תמוז תשל"ד (1974).

4i
המורה חוה וינשטיין מוקפת תלמידים, 1952
 
הוספת הדירות תעזור למצוקת הדיור בתקופה הנדונה". במאי 1942 ניתן רישיון בנייה לתיקונים בשלושת הקומות של הבית, שגדל וגבה במשך השנים. בשנת 1946 ניתן היה לראות כאן בית גדול, הבולט בסביבתו, הן במימדיו והן בצבעו הלבן, מתנשא ומשקיף למרחוק. ראו עד כמה מבנה בית הספר "זיכרון יוסף", הנמצא לידו, מתגמד לעומתו.

מנחם דומב, יליד 1900 מאלטונה, גרמניה ודבורה ברום, ילידת 1903, באו ארצה בשנת 1934 עם בנותיהם מינה בת ה-6 וחצי, שרה בת ה-5 ועטרה, ילידת 1926 בעקבות חבריהם מאלטונה משפחת מדוביץ. תחילה התארחו בצריף ברחוב דישראלי, אחרי זמן מה עברו לצריף של משפחת גברילוביץ בקרית ספר, אחר כך למחסן שורץ עקרבים בתל-מאנה, מול מכון מור. משם עברו לבית בפינת הרחובות גבעון וקריית ספר. בשנת 1936 עברו לבית ברחוב סיני 11 וגרו שם שנים רבות. כל המשפחה, ההורים ושלושת הבנות גרו בחדר אחד. הבת שרה אומרת שהחיים היו קשים, אך הבת מינה אומרת שלאף אחד לא היה איכפת....

מנחם דומב עבד כמשגיח כשרות באוניות שנסעו מנמל חיפה למרסייל. "אבא החליט להפסיק לעבוד על האוניה במלחמת העולם השנייה. החלטה זו הצילה אותו ממוות, שכן בהגיע האוניה למרסייל, הנאצים רצחו את כל העובדים היהודיים. חברו שנשאר לעבוד על האונייה, כיוון שלא רצה שילדיו יפרנסו אותו, נרצח. מינה הכירה את בעלה צבי בבית הספר. גם הוא גר בצריף של ברחוב קרית ספר.. האחיות מינה ושרה למדו בזיכרון יוסף בכתות א-ח. שתיהן הלכו לאותה כיתה, כיוון ששתיהן לא ידעו עברית וגם בגלל הפרש הגילים הקטן ביניהן. הבנות גרו עם ההורים בדירת החדר עד שנישאו. עטרה, המבוגרת מביניהן, נישאה לישראל סוחצקי ועבדה כמזכירה בבית ספר "זיכרון יוסף". מינה הייתה מזכירה בבית ספר "אילנות" ושרה דומב נדלר עבדה כפקידה ברכבת עד שבתה הבכורה נולדה.

דבורה דומב בת אליעזר ברום נפטרה כ"ז תמוז תשמ"ד (שלט בבית הכנסת). מנחם דומב בן גיטל וצבי נפטר בחיפה ב-1972.

יהושע וצפירה פרח
התגוררו גם הם בבית זה. תושבי אחוזה הותיקים הזכירו כמעט כולם את המורה יהושע, שלימד דור אחרי דור בבית הספר "זיכרון יוסף". באינטרנט מצאתי מידע על זוג המורים:
פרח יהושע נולד בצפת בשנת .1907 את נעוריו עשה בירושלים, בה למד בבית המדרש למורים ע"ש דוד ילין. משפחתו הייתה מהראשונות שיצאו מחוץ לחומות העיר העתיקה, ולאחר מכן היו ממייסדי הרצליה. הוא שימש כמורה וכמנהל למעלה מארבעים שנה, לימד בבית הספר העממי באחוזה בחיפה ולאחר מלחמת השחרור עבר לתל-אביב והורה בבית הספר נווה-צדק. מאוחר יותר הקים את בית הספר "מצדה" בשכונת גבעת-עמל בתל-אביב. יהושע פרח כתב ספרים, שירים ומחזות.

צפירה לבית נמיוט, מורה ומחנכת, נולדה בפולין בשנת,1913 למדה בסמינר למורים תרבות בווילנה והייתה מדריכה בקן "השומר הצעיר" בעיירה וסילישוק בה שימשה כמורה. עלתה ארצה בשנת 1935 והייתה מורה עם בעלה יהושע באחוזה שבחיפה. לאחר מלחמת השחרור עברו לתל-אביב. פה לימדה בבית החינוך שהפך לבית הספר הממלכתי "יוסף הגלילי", בו הורתה כשלושים שנה עד הסגרו. לאחר מכן עבדה מספר שנים בבית הספר טשרניחובסקי. הייתה מחנכת ומורה אהובה על תלמידיה ,וכולם זכרו אותה כ"מוסד" גם לאחר עשרות שנים. יהושע. נפטר בכ"ח בתשרי, תשנ"ו וצפירה פרח נפטרה בכ"ז בשבט תשנ"ד.

ברשימת החדרים באחוזה מיוני 1946 נרשם בעל הבית "כהל בע"מ". ברשימה אחרת הוסף השם גברילוביץ, ע"י עו"ד אבוטבול, בנין בנק מרכנתיל.
משפחתם של אליהו ורחל גבריאלוביץ הייתה אחת המשפחות הראשונות שעלו להר הכרמל ורכשו כאן מגרשים. כזכור, שניים מילדיהם, בנימין וכרמלה גבריאלוביץ, התגוררו ברחוב חורב 4, בבית שקנתה משפחתם.
לדברי הנכד נועם גבריאלי, הבית נרכש על ידי סבו ז"ל, אליהו גברילוביץ בשותפות עם מר גרוס, אביו של מיכאל גרוס, שלימים נהיה לאמן מפורסם. הרכישה בוצעה במסגרת חברת בית (כך היה מקובל בזמנו מטעמי מיסוי)
בשם כה"ל בע"מ. הבית נרשם כבית משותף ודירותיו חולקו ונמצאות כיום בבעלות יורשי מר גרוס ובבעלות משפחת גבריאלי. נועם גבריאלי, בנם של בנימין וסימה גבריאלוביץ, נכנס לגור לבית זה בשנת 1984, לאחר שיפוצו של המבנה. נועם ואידית גבריאלי פתחו כאן בית אירוח בשם "עונג הכרמל בע"מ", שהזמין לכאן אורחים המחפשים מקום שקט בכרמל. בית האירוח היה פתוח עד לפני שנים מספר, ונסגר. בימים אלו משפצת משפחת גבריאלי את החלק האחורי של הבניין, כולל בניית ממ"דים והוספת קומה נוספת, תוך הקפדה יתרה לשמר את אופיו (דמוי באוהאוס) של המבנה פרופ' נועם גבריאלי הוא חוקר בתחום הפיזיולוגיה והיה בעבר חבר מועצת העיר.

עם סגירתו של בית האירוח "עונג הכרמל בע"מ", נגוז חלומו של הבית ברחוב סיני 11 להפוך למלון ולמשוך אליו מבקרים. אך אם יראה מי מכם נצנוצי אורות על גג הבניין בלילות הקיץ השלווים של הכרמל, דעו, כי יתכן שעדיין נשלחים מגג הבניין איתותי מורס לעתלית, לקריות, ואולי גם לחניתה בצפון.

מקורות:

אשל, צדוק. מערכות ההגנה בחיפה, הוצאת משרד הביטחון. 1978

אשל, צדוק. הבחורות ההן... ספר חברות ההגנה בחיפה. ארגון חברי ההגנה בחיפה, 1997

נחליאלי, אודי <מלקט ועורך>. תולדות שכונת אחוזה 1987 (חוברת הנמצאת ב"עמותה לתולדות חיפה")

שיחה עם שולמית דופלט נתיב בשנת 2007 ועם גאיה דופלט פנר בשנת 2010

ראיון עם משה ינובסקי מתוך ארכיון הסיפור העממי הנמצא באוניברסיטת חיפה.

שיחות עם מרים ויינשטיין ועם חוה ויינשטיין וייס בשנת 2005

שיחה עם שרה דומב ומינה דומב מינצר בשנת 2005

שיחה עם נועם גבריאלי בשנת 2005 ומידע נוסף על הבית מפיו בשנת 2011

השרטוטים של המבנה הם מתיקי מחלקת ההנדסה של העירייה

הצילום האווירי משנת 1946 הוא קטע מתוך אוסף התצלומים הלאומי של לשכת העיתונות

הצילום הצבעוני צולם על ידי.

בית הספר נמצא ברחוב חורב 13, במגרש הסמוך לבית דופלט (פרק כ').
בעת טיולנו באחוזה של שנת 1936 ניתן לראות כאן בית ספר כבן שמונה או תשע שנים, שלו קומה אחת בלבד.

5j

מתי וכיצד נוסד בית הספר?

חגי סגל מביא את סיפורה של סבתו, מלכה סגל, אשתו של מנהל בית הספר הראשון, בספרו "רק לא מלחמת אחים":
"בשנת 1926 ביקר בחיפה מר יוסף גצלר, איש עשיר ונדיב מיאסי, רומניה, בן משפחה רחוק של סבתא מלכה, וביקש מסבי המלצות לאפיקי תרומה בארץ, וזה הציע לו מיד לבנות בית ספר במקום, כדי שמציון תצא תורה.
במסגרת מאמצי השכנוע, השתמש סבא בעובדה שגצלר ואשתו, שהיו נשואים כבר שנים רבות, התהלכו אז ערירים. גצלר קנה כאן מגרש, סיפרה מלכה, ורצה לבנות עליו משהו שיישאר לזכרו. "אם תקים בית ספר יהיו לך הרבה ילדים" הבטיח יוסף סגל ליוסף גצלר.
עוד במהלך אותו ביקור נחתמה עסקה.
גצלר חזר לרומניה ושלח למשרד שהיה פה כסף לבניית בית בן ארבעה חדרי כיתות. מאוחר יותר נולדה לבני הזוג גצלר גם בת.
מר יעקב הלר, מנהל ביה"ס בשנים 1962-1981 סיפר לתלמידיו במלאת 50 שנה למחזור הראשון של בית ספר "זיכרון יוסף": "נמצא פתק דהוי ועליו רשום - ביה"ס נוסד בשנת תרפ"ז 1927. ...
בין המסמכים שנמצאו בתיק בלט חוזה מקורי משנת 1926, שנה לפני יסוד ביה"ס. זה היה חוזה בין יוסף גצלר לבין בעל האחוזה - סר הרברט סמואל. שם ביה"ס יהיה לעולם ע"ש שרה חיה ויוסף גצלר, מיאסי שברומניה. מר יוסף גצלר ז"ל שהיה יהודי אמיד, תרם 600 לירות מצריות להקמת ביה"ס, ולכן נקרא ביה"ס על שמו - זיכרון יוסף" ... בשנה"ל הראשונה מנה ביה"ס 7 תלמידים בלבד...

6j

מי בנה את בית הספר?

המסמך המוקדם ביותר הנמצא בתיקי מחלקת ההנדסה של העירייה הוא משנת 1940.
זוהי בקשה לבניית מקלט בבית הספר על-ידי האדריכלים צוצקא-וולטש. מסמכים מוקדמים יותר אינם בנמצא בתיק.
את סיפור בנייתו של הבית לא מצאתי באף אחד מסיפורי ותיקי אחוזה. האם ייתכן שבית הספר נבנה ע"י המנהל שלה, מר יוסף סגל? ידוע לי שמר סגל הגיע מתל-אביב עם כלים להכנת בלוקים ובנה גם את ביתו ברחוב סיני במו ידיו. מדובר היה במבנה פשוט. ידוע שהוא עצמו התגורר במבנה זה, עד שהסתיימה בניית ביתו.

על מספר התלמידים ומספר הכיתות בבית הספר מצאתי סיפורים שונים ואף סותרים אחד את השני, כי זהו טיבם של סיפורים הנדלים מזיכרונותיהם של ותיקי השכונה. אך מכולם עולה שמדובר במספר קטן של חדרים ובכיתות רב-גיליות.
כשבית הספר נפתח, היה זה "בנין חזיתי בעל קומה אחת, שמנה שלושה חדרים ועוד חדר נוסף" סיפרה כוכבא הרטמן. "בכיתה עמי למדו גם אחי יצחק ואחותי שרה. אני זוכרת פרוזדור ארוך, שנים שלושה חדרי לימוד וחצר משחקים גדולה".

חיים אברמוביץ, יליד 1922 סיפר בראיון לעמותה, ש"בבית הספר היו בהתחלה ארבעה חדרים: חדר כיתה, חדר גן, חדר למנהל וחדר לבית הכנסת". "בית הספר היה מורכב משתי כתות רב-גיליות ובית כנסת, בניהולו של יוסף סגל שהיה גם מורה בבית הספר" סיפר תושב ותיק אחר.
בניהו סגל סיפר על השנים הראשונות של בית הספר: "בבית הספר בראשיתו היו שמונה תלמידים והיה מורה אחד שהיה ממלא את התפקידים של המורה, המנהל והמייסד של בית הספר, הלא הוא מר יוסף סגל ז"ל.
בבית הספר למדו את כל המקצועות כגון אנגלית, חשבון, טבע, תנ"ך, היסטוריה ועוד. לאחר כשבע שנים נוספה מורה לביה"ס והישוב התפתח. מספר הכיתות גדל לשלוש ובכל כיתה היו כ-12 תלמידים. בבית הספר נערכו הצגות, הילדים היו יוצאים לטיולים והיו מתקיימים חוגים יפים."

7j

טובה דופלט בן-דב, מרחוב סיני 11, תלמידת המחזור הראשון בבית הספר, התראיינה רבות וסיפרה: "אני למדתי בבי"ס זיכרון יוסף מכיתה א' עד כיתה ד' והייתי בין תלמידיו הראשונים של בית הספר. למדנו אז 7 תלמידים בגילאים שונים בכיתה אחת, והיינו מחולקים לקבוצות לפי רמות הלימוד. מכיוון שהייתי תלמידה טובה, קפצתי כיתה ולכן סיימתי את סמינר "המזרחי" למורים כבר בגיל 17.... מר סגל לא הפריד בין חינוך ולימוד. הלימוד היה משולב בכל שעות היום והחינוך היה משולב בלימודים. לא היה דבר בחיינו, שלא עשינו בביה"ס עם המורה."
"בביה"ס למדנו 6 שעות ביום והיו הרבה שעורי בית. ארוחת עשר הובאה כל פעם על ידי משפחה אחרת, ואני זוכרת את התפריט: לחם מרוח בשומן וקוקוס וסיר מלא דייסה, שחולקה בין התלמידים.
מנהל ביה"ס באותה תקופה והמורה היחידי היה מר יוסף סגל ז"ל. למדנו אצלו הרבה לימודי קודש, קראנו הרבה בספר התנ"ך, כי לא היו ספרי לימוד. נוסף לכך למדנו גם הרבה טבע, אסטרונומיה וכמובן עברית ומתמטיקה. הלימודים עם מר סגל היו מאד חווייתיים. הוא היה אוטודידקט ונתן לנו כלים לחקור, ללמוד ולהתעניין בכל."

ובמקור אחר: "משפחת סגל עברה לגור במבנה ב-1928 ומר סגל פתח שם בית ספר.
בתחילה היו 6 כיתות. מר סגל היה המחנך, מנהל, מורה לזמרה, מורה לחינוך גופני וגם... לא תאמינו גם השרת. במו ידיו ניקה את בתי השימוש.

בנין בית הספר כלל ארבעה חדרים: חדר אחד - בית ספר. חדר שני - גן ילדים , חדר שלישי - בית כנסת ובחדר הרביעי גרה משפחת סגל עד שבנתה את ביתה, ואז הפך החדר של משפחת סגל למשרד.
שמו הראשון של בית הספר היה "בית הספר העממי על שם גצלר באחוזה", רק לאחר שנים שונה שמו ל"זיכרון יוסף". אשתו של מר סגל, מלכה, עבדה בבית הספר כשמשית ושמרה על ניקיונו. בעבודות הסניטציה היה מר סגל עוזר לה. הוא היה נוהג לחלק מהסנדביץ שרעייתו הכינה עבורו לילדים שלהם לא היה אוכל.
מפעם לפעם היה מממן את הוצאות הטיולים לאלו מהתלמידים שלהוריהם לא הייתה יכולת זו."
ישראל יעקובי, שהגיע ארצה בשנת 1930, סיפר: "נכנסתי לביה"ס זיכרון יוסף" בהיותי בן 10. היו בו 28 תלמידים בשכבות א-ו. כולם למדו בחדר אחד. הבת של מר סגל המנהל הייתה גננת, והיא לימדה את העולים החדשים. בית הספר שימש בשעות הערב כבית-כנסת".

מצאתי עוד תיאור מפי תושב ותיק שסיפר: "בשלב הראשון נפתח גן ילדים וכיתה א' עבור 20 תלמידים, מהם 12 בגן הילדים ו-8 בכיתה א'.
החלה פעילות לגיוס כסף ברומניה ע"י ישראל מרכוס ויוסף צוויבל. במהלך השנים התרחב בית הספר כתוצאה מגידול במספר התושבים. ארבע כתות החלו לפעול בשנת 1927. בית הספר הפך למוקד לפעילות תרבותית בזכות עבודתו של יוסף סגל: קורסים ללימוד עברית וספריה לרשות התושבים התקיימו בבית הספר אירועי תרבות, טקסים בחגים ולציון סיום שנת הלימודים, בהם השתתפו כל התושבים."

כשבע שנים לאחר הקמת המוסד היו בכתה כ-25 תלמידים. חלקם היו מבני העלייה הגדולה שבאה מגרמניה וחלקם מ"ילדי טהרן".

8j

"את הברושים ששרדו מתקופתו הראשונה של בית הספר נטעו ילדים וביניהם גד הילב, מראשוני תלמידי בית הספר. הברושים הם שריד אוטנטי יחיד מאותה חורשה שהייתה בשטח בית הספר" סיפרה אלינורה ארליך בשנת 1991. (ראה במפה משנת 1938)

דניאל הרטמן (מתלמידי המחזור הראשון) סיפר עוד: "מר סגל הוא יהודי ירא שמים וישר מאין כמוהו. הוא לא הסתפק בתכנית השעורים הרגילה, אלא דאג לצורכי הילדים בכל. בחצר בית הספר סידרו ערובות והמורה שושנה, גננת מדופלמת בבתי הספר בחיפה הייתה באה ונותנת לנו שעורים בסידור הערוגות, ההשקאה וכו'. בחצר עמדו עצים (תות) ועליהם תולעי משי. והמורה ניצל את ההזדמנות לספר לנו על ייצור המשי. בלילות היה סגל מזמין תלמידים נבחרים לרחבה שלפני בית הספר ומסביר להם על כוכבי השמים, כוכבי הלכת והשמשות. סקירותיו היו מלאות עניין".

ומי היו המורים האחרים בבית הספר?

פרומה גירשנצוייג-גולדשטיין סיפרה בספר המחזור של שנת ה-50 לביה"ס: "כשבית הספר גדל נוספו עוד מורים כגון: יהושע פרח ואשתו צפירה. (ראו פרק י"ט). המורה זילברשטיין שחי עד היום באחוזה ושיהיה לנו בריא, היה מורה בחסד. הייתה המורה שושנה, מורה בחסד עליון. אהבנו אותה מאד. בשעורים הייתה תקיפה ובהפסקות הייתה חברה שלנו. המורה לזמרה ולהתעמלות הייתה הגב' רטנר. היה לנו מורה לחשבון בשם דלוג'ץ, שנסע לביקור בפולניה, מעט לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, ונספה שם בשואה".
על המורה צפירה סיפרה תלמידתה מירי אביחי כהן שהיא הייתה "ממש כאמא".

9j
יושבים, משמאל לימין: יוסף סגל, לא ידוע, דוגלייצקי, המורה שושנה, יהושע פרח
עומדים, מימין לשמאל: שושנה דופלט, ישראל יעקובי, יעקב וולשטיין, גד הילב, מרים פינצ'ובר, דליה והדה רוזנברג

המורה למלאכה הגב' עליזה קלינה עבדה בבית הספר בין השנים 1943-1976 ולדבריה "בשנת 1943 היו בכל בית הספר בין חמישים לששים תלמידים. מספר המורים היה שמונה. כאשר התחילה ללמד היו בבניין ארבעה חדרים ששימשו לכיתות ובכל חדר היו שלוש כיתות שלמדו יחד. הייתה אווירה אינטימית בין ההורים, התלמידים והמורים. כעבור כמה שנים, לאחר קום המדינה, נוספו תלמידים ואז הוסיפו עוד אגף לבית הספר... חדר מלאכה לא היה. עבדנו בצריף חשוך מאחורי הבניין.
השתדלתי ללמד תפירה, רקמה, סריגה. בתקופה מאוחרת יותר לימדתי בכיתה, שתלמידיה למדו באותה שעה התעמלות. אז הייתי "תופסת" את החדר וכך נדדנו מחדר לחדר. את הארון הראשון לאחסון קיבלתי ממר יגר, שהיה מנהל באותה תקופה...".

האגף החדש של בית הספר נבנה מכספי תרומתו של מר גצלר, שהמשיך לתמוך בו.
יעקב יגר היה מורה ליהדות, יליד גליציה שנת 1903, שלא הצליח לקבל סרטיפיקט לארץ ישראל. מחוסר ברירה הגר לארגנטינה עם אשתו, דודו ועוד מורה. שם פתחו יחד בית ספר עברי, אותו ניהל יעקב. בנו משה נולד בארגנטינה בשנת 1930. רק בשנת 1941 הצליחו לקבל סרטיפיקט ועלו כולם ארצה. יעקב קיבל משרת מנהל בבית הספר "זיכרון יוסף" בשנת 1941 והיה למנהלו השני של בית הספר. מאוחר יותר הפך למפקח במשרד החינוך ותרם רבות להעלאת שם בית הספר.
הוא ומשפחתו התגוררו תחילה בבית גרץ ברחוב פרויד (ראו פרק ז') ואחר כך בבית קטן ליד בית הספר, הנראה היטב משמאל העיגול האדום במפה שלמעלה. הבן משה יגר, שהיה תלמיד בבית הספר, היה לימים סמנכ"ל משרד החוץ, שימש כשגריר ישראל בשטוקהולם ובפראג, קונסול כללי בפילדלפיה ובניו-יורק, וראש אגף ההסברה במשרד החוץ. בין שאר עיסוקיו הוא סופר ומרצה.

רות שפינר, תלמידת בית הספר בשנים 1939 עד 1947 סיפרה במלאת לבית הספר 75 שנה, שבבית הספר היו בין 100-150 תלמידים ומספר המורים היה שלושה-עשר.

אהרון בורנשטיין היה מורה בבית הספר בשנים 1943-1947. בתקופת עבודתו בבית הספר הגיעו אליו כארבעים תלמידים מניצולי האנייה "פטרייה" וכן תלמידים ניצולי האנייה "סטרומה". בשנת 1947 נשלח למחנות הפליטים בגרמניה, שם עסק בהצלת ילדים. חלק גדול הביא ל"אחוזת ילדים". בזיכרונותיו הוא מזכיר מורים נוספים כגון זאב כרמי ואשתו, ד"ר מנצ'ר שהיה מורה להיסטוריה ספרות, והפך מאוחר יותר למפקח, ירון רסטלר ויהודית סגל. "לימדו כאן מורים ידועי שם". בית הספר הוא אחד הותיקים בחיפה, שנתן דוגמא לדורות הבאים, כיצד בית ספר קולט עליה".

רחל רפפורט הייתה מורה לאנגלית בבית הספר בשנים 1940-1960. היא סיפרה ש"הילדים שנאו את שיעורי האנגלית בגלל האנגלים. הם קשרו אנגלית עם האנגלים, ואת כל זעמם ואיבתם לאנגלית שפכו עלי, המורה לאנגלית. המחתרות שלחו לילדים פתקים: אל תלמדו אנגלית!."

יונה אל גרינברג הייתה תלמידה בבית הספר בשנים 1940-1948. גם היא זוכרת את הסלידה מלימודי האנגלית. באותו זמן. "ילדי המוסד "ויצ"ו" שב"אחוזת ילדים' ׁ(ראו פרק ג') למדו בבית הספר והכיתה הייתה מורכבת חציה מילדי "המוסד" וחציה מילדי "אחוזה". גינת בית הספר הייתה גדולה מאוד והשתרעה ממגרש כדור הסל עד רחוב מוריה. גידלו בה ירקות, ששימשו את המסעדה." לאחר מספר שנים חזרה יונה ללמד בבית הספר כמורה לציור. "שלושה מורים שלימדו אותי בהיותי תלמידה המשיכו ללמד גם כשהתחלתי לעבוד בבית-הספר: המורה להתעמלות מר קלעי, המורה למלאכה עליזה קלינה וגברת יהודית סגל". המורה למלאכה לבנים היה תיאו סגל. גם סימה גבריאלי (ראו פרק ט"ו) הייתה מורה בבית הספר.

בשנת 1952 התחלתי ללמוד בבית הספר "זיכרון יוסף". אמי, חנה שפיר, קיבלה משרת הוראה בבית הספר ואני נכנסתי לכיתה ב'. את בית הספר אני זוכרת כמבנה בן קומה אחת בצורת האות ריש. באותה עת היה מנהל בית הספר ד"ר (אברהם?) איילון, שהיה מנהלו השלישי של בית הספר. סגן המנהל היה משה מלמד, ואשתו חיה הייתה המורה לזמרה שלנו. משה מלמד ניהל את בית הספר אחרי ד"ר איילון.

החזית המזרחית של המבנה הייתה מקבילה לרחוב. בחלק הדרומי של מגרש בית הספר הייתה גינה, בה עבדו התלמידים בשיעורי החקלאות. גם מטבח היה בבית הספר, בו למדנו בישול. "מכיתה ד' יצאו יום-יום תורנים לעבודה במטבח. הילדים והמורה לתזונה הכינו ארוחת צהריים לאותם ילדים שהוריהם חזרו מאוחר", סיפרה יונה אל גרינברג. אני זוכרת היטב את המורה עליזה קלינה, שלימדה את הבנות מלאכה. ויש לי וידוי קטן: למרות מאמציה, לא הצלחתי ללמוד לתפור במכונת התפירה.
באותן שנים של עלייה גדולה לארץ למדו בבית הספר במשמרות בגלל המחסור בכיתות לימוד: עד שעת הצהריים למדה משמרת א' ומשעה שתיים עשרה עד ארבע למדה באותה כתה משמרת ב'. אני למדתי במשמרת הראשונה ואילו אמי לימדה במשמרת השנייה. לכן, אחרי סיום הלימודים, הלכתי ברגל ל"אחוזת ילדים", שם, בחברת ילדים נוספים, קיבלתי ארוחה חמה, וכולנו נחנו על מזרונים והקשבנו לסיפורים מרתקים בהמשכים. אחרי השעה ארבע הגיעה אמי, ויחד נסענו הביתה למרכז הכרמל.

10j
המורה חנה שפיר והמנהל ד"ר איילון, שנות החמישים.

מסיפורי הותיקים, תלמידים ומורי בית הספר "זיכרון יוסף", עולה ובולטת במיוחד דמותו של יוסף סגל. בנו, בניהו סגל סיפר לי, שלאביו היו שתי אהבות: "אהבת התנ"ך ואהבת הארץ. את אלו הנחיל לתלמידיו".

"את התנ"ך לימד בצורת סיפורים", סיפרה אחת מתלמידותיו, "הוא הפיח רוח חיים בתנ"ך, בחשבון, בילדים, בהורים ובכל תושבי השכונה", סיפרה מרים סמולנסק.
תלמידים באו לביתו לשעורי ערב."הספרייה הפרטית של סבא הפכה לספריית בית-הספר"
מספר חגי סגל בספרו.
הוא מוסיף ומספר ש"לעתים לא היה בידי הנהלת אחוזה לשלם את משכורתו, אף על פי כן, נשאר בית הספר פתוח במשך כל השנה.... למנהל סגל הייתה נטייה מוצהרת לחבב על תלמידיו את חזון ישעיהו יותר מאשר את שירת ביאליק או שירת טשרניחובסקי, והמדיניות הפדגוגית הזאת הדאיגה את קברניטי החינוך בעיר. לכן נרקמה בהדרגה קנוניה להכשלתו.... רק לאחר תשע שנים הוא זכה להכרת המוסדות".
רוב חסכונותיו האישיים נאכלו ו"הוא היה מוכן לקפח את משפחתו למען בית הספר שהפך לבבת עינו.
סבא עצמו היה מגדולי אוהביו של בן-גוריון, אלוהי מפא"י, אבל מטעמי חרות אינטלקטואלית לא התפקד לתנועתו.... תמיד רבץ עליו חשד של חוסר נאמנות לכת השלטת. שלוש שנים לאחר שסבא הוכרז רשמית כמנהל בית הספר, הוחלט למנות לבית הספר מנהל-על מטעם מחלקת החינוך הארצית, ד"ר זילברשטיין. למעשה זאת הייתה הדחה. כעבור שנתיים שלוש נוספות, ב-1940, הוצא סגל לגמלאות בטרם עת ובלי פיצוי הולם." כמסופר לעיל, יעקב יגר הוא שהחליף את מקומו של סגל כמנהל בית הספר.

11j
בית הספר "זיכרון יוסף", 2008

בכל זאת זכה יוסף סגל לניצחון מר-מתוק: בית הספר כונה אמנם באופן רשמי "בית ספר שרה חיה ויוסף גצלר - זיכרון יוסף", ובקיצור "זיכרון יוסף", אך תושבי אחוזה היו משוכנעים שבית הספר נקרא על-שם המייסד, המורה והמנהל האהוב יוסף סגל.

מקורות:

ארליך, אלינורה. בתים מספרים על אחוזה, 1991 (חוברת בעמותה לתולדות חיפה(

נחליאלי, אודי <עורך ומלקט>. תולדות שכונת אחוזה. חיפה, 1987. (חוברת בעמותה)

נחליאלי, אודי. לתולדות שכונת אחוזה. אריאל , י"א (68-70): 212-215, 1990

סגל, חגי. רק לא מלחמת אחים. הוצאת שילה ברכץ בית אל מקור ראשון, ירושלים 2009

תושבים מספרים על אחוזה 1991-92, (חוברת בעמותה לתולדות חיפה)

מפרי עטנו: מחזור 50 שנה לאחוזה, 1986 (חוברת בעמותה לתולדות חיפה)
75
 שנים לבית הספר "זיכרון יוסף - אחוזה". הוצאת בית הספר.

אתר אינטרנט על בית הספר "זיכרון יוסף" לכבוד 75 שנה לבית הספר:
http://www.mkm-haifa.co.il/ahuza/first_school.htm

התמונה של פתיחת בית הספר היא מתוך מאמרו של אודי נחליאלי ב"אריאל"

תמונת המחזור הראשון, 1938 לקוחה מתוך החוברת "מפרי עטנו - 50 שנה לאחוזה".

התמונה של המורה חנה שפיר וד"ר איילון היא מתוך אלבומי הפרטי.

תמונת הטיול של בית הספר ניתנה לי על-ידי תושב אחוזה, תלמיד בית הספר.

תמונת בית הספר משנת 2008 צולמה על-ידי.
ראשון, 08 אוגוסט 2010 00:00

עתידו של הזיכרון הדיגיטלי 2009

אג'נדה אסטרטגית 2010-2013 לשימור נגישות לטווח ארוך של מקורות דיגיטליים (המסמך ההולנדי NCDD)

למדיה הדיגיטלית לסוגיה השונים אורך חיים מוגבל מזה של פריטי דפוס.
הגורמים לכך מגוונים: חומרה ותוכנה המשתנות בתדירות גבוהה, קישורי אינטרנט הנעלמים כהרף עין מהרשת, תוכנות עיבוד המקשות על קביעה ברורה לגבי מידת האותנטיות של חומרים ורגישות רבה לשינויים של אובייקטים דיגיטליים המסכנים את יציבותם.

מסיבות אלו ועוד המידע הדיגיטלי מתאפיין בשבריריותו. הבטחת נגישות לטווח קצר היא נושא חשוב ומשמעותי בפני עצמו אך הבעיה המשמעותית והמדאיגה יותר היא נושא שימור והבטחת נגישות לטווח הארוך.
ראוי לציון ששימור והבטחת יציבות נגישות למקורות מידע בפורמטים שונים לצרכי מחקר והוראה הוא מטרה מרכזית חשובה וההכרחית לקיום סביבה אקדמית פורה.

הקואליציה ההולנדית
בהולנד, עשרה ארגונים מהסקטור הציבורי (ספריות, מוזיאונים, ארכיונים) חברו לקואליציה שבשיתוף פעולה שמה לה למטרה להבטיח את שימור הנגשת אובייקטים דיגיטליים בעלי עניין ציבורי לטווח הארוך.

בסקר שנערך בהולנד בשנת 2009 הוסקו המסקנות הבאות:

העדר מודעות לשבריריות האובייקטים הדיגיטליים

העדר ידע ומומחיות בטיפול בבעיות העולות בנושא יציבות אוביקטים דיגיטליים

ניהול הנתונים בשעת יצירת האובייקטים אינו טוב מספיק

תקציבי פרויקטים נגמרים לפני שטופלו נושאים הנוגעים לשימור לטווח הארוך

תפקידים ונושאים באחריות אינם מוגדרים באופן ברור

אפשרויות ויכולות אחסנה מוגבלות בד"כ בשל אמצעים מוגבלים של מוסדות קטנים
נפח קטן של כוח אדם בעל מומחיות

המוסדות עדיין לא הסתגלו לעידן הדיגיטלי ואין להם תוכניות אסטרטגיות מותאמות לנושאים שעידן זה מעלה NCDD מוצאת כי הדרך הטובה ביותר להתמודדות עם הנקודות שעלו היא באמצעות שיתוף פעולה משמעותי בין המוסדות השונים המחזיקים במקורות דיגיטליים במגזר הציבורי.
שיתוף הפעולה יאפשר פיתוח מדדים ארגוניים - הגדרה ברורה של תפקידים ונושאי אחריות, תרשימי זרימה של תהליכי עבודה משעת יצירת אובייקט דיגיטלי ועד שימורו, בחירת קריטריונים לשימור, הבטחת איכות הקריטריונים, ושיתופיות בשירותים, ידע ומומחיות.
האג'נדה ההולנדית מבוססת על הקריטריונים הבאים:

כל ארגון העוסק ביצירה או ארכוב של אובייקטים דיגיטליים, אחראי על ארגון שימור והנגשה של חומרים אלו לטווח ארוך

חיזוק שיתופי פעולה בין ובתוך תחומים - הדו"ח ההולנדי איבחן ארבעה תחום עיקריים במגזר הציבורי- סביבה אקדמית, רשומות וארכיונים ציבוריים, מדיה, מורשת תרבות.

חיזוק שיתוף פעולה בתוך המוסדות בתחומים שהוגדרו באמצעות יצירת קריטריונים השואפים לאחידות בתהליכי יצירת ותחזוקת אובייקטים דיגיטליים משמעותית וחשובה ביותר להבטחת נגישות בטווח הקצר והארוך כאחד.

המוסדות המובילים בתחום לוקחים על עצמם תפקד מנהיגותי ועוזרים לכלל המוסדות לקדם נושאים אלו.

חיזוק שיתוף פעולה אדמיניסטרטיבי - דיון ותוכניות תקצוב ופעולה עם דירקטורים במשרד החינוך תרבות ומדע המכירים ותומכים בחשיבות הנושא.

לסיכום: רשת לאומית שעניינה הבטחת נגישות מקורות דיגיטליים תפעל בשני צירים: פיתוח מדדים וקריטריונים בתחומים הספציפיים בד בבד עם שיתוף פעולה בין תחומי בנושאים.
הערה: תחום מורשת תרבות הוא הדיפוזי מכולם ונראה כי האוספים פזורים בתחומים השונים שנמנו לעיל ועדיין אין מנהיגות טבעית שלוקחת פיקוד על התחום. ישנה שאיפה להתקדם ולמלא חלל זה בהתייעצות עם מוסדות העוסקים בתחום ומשרד החינוך, מדע ותרבות הממשלתי.

red_bullet.jpg הכנת הסקירה: קרן ברנר

בדצמבר 1934 הגישו ישראל ובתיה דופלט, בעלי המגרש ברחוב סיני 11, בקשה לפתיחה של בית מלון. התכנית נדחתה ע"י העירייה והמלון לא נפתח. במקומו הוקם בשנת 1935 בית דירות דו-קומתי.

בעת טיולנו באחוזה בשנת 1936, ניתן להסתכל על הבית שנראה בשרטוטי האדריכל משנת 1935. מהתיק הנמצא במחלקת ההנדסה של העירייה ניתן להסיק, שהאדריכלים האחראים לשרטוט הם ברסקי וינוביץ, אך הדבר אינו וודאי, שכן השרטוט אינו חתום.
הר הכרמל היה מקום מבוקש כמקום נופש ומרגוע.

במרכז הכרמל עמדו מספר בתי מלון ופנסיונים וגם בדרך הים הוקם בשנת 1936 מלון טלטש. באחוזה נפתח בשנת 1936 "סנטוריום כרמל", ואילו המלון שתוכנן ברחוב חורב 2 הפך עד מהרה לבית עולים. לכן שאיפתו של מר דופלט להקים מלון במקום גבוה זה באחוזה אינה מפתיעה כלל.

שרטוט אדריכל, רחוב סיני 11
שרטוטי האדריכל לבית ברחוב סיני 11 משנת 1935

תכניות העירייה ל"בית ברחוב בית הספר", כפי נקרא אז הרחוב, מראות שבמהלך השנים הוגשו מספר בקשות להיתר בניה עבור בנין זה. ניתן, לדוגמא, למצוא בתיקי העירייה תכנית שהגיש האדריכל דב ישראלי מרחוב ירושלים 3.

בתיק נמצא גם מכתבם באנגלית של האדריכלים אוראל וזוהר מנובמבר 1941, בו הם מציינים ש"הם קיבלו בקשה לשינוי הבית הנמצא מול בית הכנסת", שנבנה כפנסיון, ו"יש צורך לשנות את הבניין ולהפכו לבית בן שלוש דירות בכל קומה עם כל הנוחיות הדרושה, כפי שמראה תכניתם המצורפת. כרגע מצב הבניין רע מאד.

הוספת הדירות תעזור למצוקת הדיור בתקופה הנדונה". במאי 1942 ניתן רישיון בנייה לתיקונים בשלושת הקומות של הבית, שגדל וגבה במשך השנים. בשנת 1946 ניתן היה לראות כאן בית גדול, הבולט בסביבתו, הן במימדיו והן בצבעו הלבן, מתנשא ומשקיף למרחוק. ראו עד כמה מבנה בית הספר "זיכרון יוסף", הנמצא לידו, מתגמד לעומתו.

אחוזה, תצלום אויר, 1942

על תושביו של הבית שמעתי מפיהם של תושבי אחוזה הותיקים שגרו בו.
ישראל דופלט מפשמשיל, גליציה, פולין, בן למשפחה אמידה, נישא לבתיה מחמלניק, רוסיה. שניהם נולדו בסביבות שנת 1895.
לזוג היו שש בנות, ששלוש מהן, טובה, חנה ושושנה, נולדו בפולין. ישראל דופלט עלה ארצה כבר בשנת 1924 עם אחיו והתגורר עמו ברחוב קריית ספר.
בתיה דופלט עלתה ארצה אחרי בעלה עם שלושת הבנות. בשנת 1929 עברו לירושלים, לעבודה הקשורה במרכז הרב קוק, ויחד חזרו בשנת 1933 לחיפה. כאן הצטרפו לעליה הרומנית באחוזה, שהתרכזה ברחוב סיני, וכאן נולדו להם עוד שלוש בנות: אביגיל, מימי ושולה. לידה של שש בנות היא לא דבר של מה בכך, וישראל עצמו סיפר שאחרי שהשיא את ששת בנותיו, תושבי השכונה התדפקו על חלונות ביתו לשאול אם יש לו עוד בנות להשיא...
הבית תוכנן, כאמור, בשנת 1934 ונבנה בשנת 1935. משפחת דופלט גרה בקומה העליונה. את שאר הדירות השכירו לפרנסתם לדיירים. ישראל דופלט היה גם איש ציבור, המעורב בחיי הקהילה.

הנה חלק מעיסוקיו שהיו ידועים לתושבי אחוזה הותיקים עמם שוחחתי: לדופלט היו כבשני סיד בדרך פיק"א, בשטח שהשתרע עד רוממה החדשה, הוא היה מזכיר וועד אחוזה וממקימי בית הכנסת "אליהו הנביא" והגבאי שלו. כמו כן היה קצין כשרות באוניה "פולוניה" של חברת "לויד פרסטינה". דופלט היה איש דתי, האמין בגאולת הארץ ועסק בסלילת כבישים ובנית בתים (למשל ברחוב הרצל). ישראל דופלט פעל רבות לפתיחתו של בית הספר "זיכרון יוסף" וזכורה באחוזה האימרה: "גראוור, דופלט ושפירא את ילדיהם לא רצו לשלוח העירה." שכן, למרות היותו אדם דתי, הוא לקח חלק, יחד עם יעקובי, במאבק לפתוח את בית הספר "זיכרון יוסף" כבית-ספר ממלכתי. יחד עם זאת, הוא היה ממקימי בית הספר הדתי "כרמל", הסמוך לבית הכנסת שברחוב סיני.
הבנות הצעירות למדו בבית הספר "זיכרון יוסף", וגם בבית ספר "כרמל" ו"בריאלי" והאחיות הבוגרות יותר למדו בבי"ס לבנות "מזרחי" בהדר, ליד רחוב הפועל, לשם ירדו ברגל בשביל החמורים.

דניאל הרטמן, מתלמידי המחזור הראשון בבית הספר "זיכרון יוסף" סיפר לאודי נחליאלי בשנת 1987: "הייתה שם משפחת דופלט. והצעירה בבנות המשפחה, שולמית, בקיצור שולה, בשום אופן לא יכלה לבטא את ה-ש'. כל מאמצי המורה סגל, אשר שב והכריז "סיר הסירים אשר לסלומה" לא עזרו, אבל נחמדות היו כולן. אבא שלהן ז"ל, משגיח על הכשרות באוניה "איטליה" הים תיכונית, בנה בית על יד בית הספר ונוהג היה אז, בכל יציקת גג של קומה, לתת שתייה "לחיים", [הוגשו] משקאות ועוגות ומובן שכל מזדמן למקום היה חייב להשתתף בשמחה".

כל משפחת דופלט הייתה חברה נאמנה ב"הגנה". בספר " במערכות ההגנה בחיפה", מסופר: "ישראל דופלט עבד כקצין כשרות באוניות נוסעים איטלקיות שפקדו אחת לכמה שבועות את נמל חיפה. הוא סייע לעולים בלתי לגאלים שלא היה בידיהם היתר עלייה לארץ ישראל (סרטיפיקט) ועזר להם בתחבולות שונות לרדת מהאונייה, תוך התחמקות מעיניהם של השוטרים הבריטים ופקידי מחלקת ההגירה. כמו כן היה איש אמונם של אנשי הרכש של "ההגנה", שהסתייעו בו בהברחת נשק לארץ.

שדרות סיני 11

על גג ביתו שבשדרות סיני באחוזה, מול בית הכנסת, התקינה "ההגנה" בזמן המאורעות תחנת איתות.
התחנה העבירה את הידיעות הראשונות על ההתקפה הערבית על השיירה ליערות הכרמל וכן על ההתקפה על חניתה עם עלייתה על הקרקע.
חניכי הקשר עבדו במשמרות של 6-8 שעות בלילה. הקשר התבצע בלילות באמצעות פנסי לוקס בשיטת המורס ובשעות היום - במכשיר ההליוגרף (מראות קעורות המחזירות את קרני השמש). הבית נבחר בגלל מיקומו, ממנו היה שדה ראייה לנקודות היישוב בסביבה, מעתלית, בית אורן, יערות הכרמל ועד לחניתה בצפון ... ".

אליעזר ינובסקי העגלון סיפר ש"על גג הבית היה מעין חדרון ובו הייתה תחנת האיתות.
אז איך העסק הזה עבד? מחיפה, ששם הייתה תחנה ראשית, שהיה הקיצור שלה ק.ר.ט., היו מאותתים לקריות, ומהקריות היו מעבירים אלינו את המברק. אנחנו העברנו את המברק לעתלית, ועתלית העבירה בין ההרים ליערות הכרמל.... עכשיו לא לשכוח שאז הייתה תקופת המנדט, ומה שאנו עשינו היה בלתי חוקי. אז מצאו מין תחבולה, כדי להגן עלינו, פחות או יותר, וציידו את כל אלו שעסקו באיתות בתעודה של צופה קשיש..."

סיבה נוספת לבחירת בית דופלט כתחנת איתות הייתה מעורבותה של כל המשפחה בפעילות "ההגנה". הבנות בבית דופלט התקבלו לארגון "ההגנה", עברו אימונים ופעלו במסגרות שונות של הארגון.

בתיה, אם המשפחה, והבנות קיבלו בסבר פניים יפות את האתתים התורנים ואירחו אותם לשולחנן. לפני המשפחה ישבה לאכול, נהגה האם לשלוח מנות מזון לתורנים שבתחנת האיתות שעל הגג. בחורף שלחה האם לאתתים מרק חם, סיפרה הבת גאיה (אביגיל).
בבית התגוררה קבוצה של נוטרים שארגנה שמירה באזור יערות הכרמל ודאגה לאספקת מזון לנוטרים ששמרו באזור. הבת טובה דופלט בן-דוב הכירה בתחנת האיתות את בעלה אברהם בן-דב, שהיה סגן מפקד מחוז חיפה מטעם "ההגנה" ונישאה לו בשנת 1940. טובה הייתה גננת בגן הילדים בבית הוועד (ולימים הייתה מנהלת אגף החינוך של עיריית חיפה). גם אחרי הלידה המשיכה בהשתייכותה לגדוד בנות לוחמות (גב"ל) ובתורניות במד"א.

בפברואר 1940 טובה דופלט השתתפה בהפגנה נגד הגבלות על רכישת קרקעות בידי יהודים בתל-אביב. היא ועוד מפגינות נאסרו. טובה שהתה אז בתל-אביב במסגרת לימודיה בסמינר למורות. טובה מספרת בספר "הבחרות ההן", כיצד הבריטים חבטו בהן באלות, הן נעצרו, נחקרו ונאסרו. לאחר שבועיים שוחררו.

הבת שולמית נישאה למאיר (פליק) נתיב, יליד גרמניה 1925, שהיה גם הוא פעיל ב"הגנה".
שושנה הייתה גננת ב"תמנעה" (רחוב חורב 11). אביגיל גאיה פנר ניהלה בי"ס ברוממה. מימי רבינוביץ, נישאה בשנת 1946 לזוריק דיין. היא בוגרת בצלאל וצורפת במקצועה עד היום, וגרה במושב היוגב. מימי היא אמו של אלוף עוזי דיין. הבנות חנה ברזילי ושושנה טל נפטרו.

עיסוקיו הרבים של ישראל דופלט לא הביאו עמם רווחה כלכלית. בינואר 1939 מופיעה ב"פלסטיין פוסט" מודעה רשמית ע"י בית המשפט המחוזי של חיפה על הארכה של מכירה פומבית של נכס השייך לבתיה דופלט, הנמצא באחוזת הרברט סמואל. הנכס היה ממושכן לטובה גב' לינה גודמן. ערך הנכס מוערך ב- 3,433 לירות פלשתינאיות. 10 אחוז מערך הנכס ישולמו כפיקדון . אם החוב ישולם, המכירה הפומבית תתבטל. מר דופלט לא יכול היה להחזיר את הפיקדון, והבית ברחוב סיני 11 נמכר. משפחת דופלט עברה להתגורר בבית הקטן הנראה בקדמת תצלום האוויר מצד ימין, ולאחר שנים מספר עברה לראשון לציון. שלוש מהבנות, טובה, שולה וגאיה חזרו להתגורר בחיפה.
בשנת 1941 היה הבית בבעלותו של יצחק דוד מירובסקי, שפנה למשרד האדריכלים "אוראל וזוהר"
על מנת שאלו יבצעו שינויים מבניים בבניין. באותה שנה מוגשת בקשה לרישיון לשני מוסכים ושירותים עבור בית המלון. לפי רשימת הדיירים שבעירייה, דיירים נוספים בבית זה היו: משה וזהבה רוטשטיין, יהושע פרח, הינחמן מוזר, אברהם ויינשטיין, מנחם דומב, נטע דומיניץ, שמואל רוטשטיין, יצחק רובין, אלברט ישראל.

משפחתם של אברהם והדסה ויינשטיין גרה בבית זה משנת 1936 אחרי שעלו מברודי, פולין. לאברהם הייתה חנות מכולת ואחר כך חנות כלבו לסדקית במוריה 131. יוסף נישא למרים בשנת 1957 ופתח חנות ליד חנותו של האב. לאחר פטירתו של יוסף בשנת 1974, אשתו מרים ניהלה את החנות, ואני קניתי בחנות כלי בית ואביזרים שונים. הבת חוה ויינשטיין וייס הייתה מורתי בבית הספר "זיכרון יוסף". לדבריה, היה זה מיד לאחר שסיימה את הסמינר למורות. בבית הכנסת ברחוב סיני כתובת זיכרון: אברהם חיים בן יוסף יצחק ויינשטיין נפטר ניסן תשל"ז (1977) בכתובת זיכרון נוספת נרשם: יוסף יצחק ויינשטיין בן אברהם חיים נפטר י"ב תמוז תשל"ד (1974).

חוה וינשטיין ותלמידים, 1952
המורה חוה וינשטיין מוקפת תלמידים, 1952
 
הוספת הדירות תעזור למצוקת הדיור בתקופה הנדונה". במאי 1942 ניתן רישיון בנייה לתיקונים בשלושת הקומות של הבית, שגדל וגבה במשך השנים. בשנת 1946 ניתן היה לראות כאן בית גדול, הבולט בסביבתו, הן במימדיו והן בצבעו הלבן, מתנשא ומשקיף למרחוק. ראו עד כמה מבנה בית הספר "זיכרון יוסף", הנמצא לידו, מתגמד לעומתו.

מנחם דומב, יליד 1900 מאלטונה, גרמניה ודבורה ברום, ילידת 1903, באו ארצה בשנת 1934 עם בנותיהם מינה בת ה-6 וחצי, שרה בת ה-5 ועטרה, ילידת 1926 בעקבות חבריהם מאלטונה משפחת מדוביץ. תחילה התארחו בצריף ברחוב דישראלי, אחרי זמן מה עברו לצריף של משפחת גברילוביץ בקרית ספר, אחר כך למחסן שורץ עקרבים בתל-מאנה, מול מכון מור. משם עברו לבית בפינת הרחובות גבעון וקריית ספר. בשנת 1936 עברו לבית ברחוב סיני 11 וגרו שם שנים רבות. כל המשפחה, ההורים ושלושת הבנות גרו בחדר אחד. הבת שרה אומרת שהחיים היו קשים, אך הבת מינה אומרת שלאף אחד לא היה איכפת....

מנחם דומב עבד כמשגיח כשרות באוניות שנסעו מנמל חיפה למרסייל. "אבא החליט להפסיק לעבוד על האוניה במלחמת העולם השנייה. החלטה זו הצילה אותו ממוות, שכן בהגיע האוניה למרסייל, הנאצים רצחו את כל העובדים היהודיים. חברו שנשאר לעבוד על האונייה, כיוון שלא רצה שילדיו יפרנסו אותו, נרצח. מינה הכירה את בעלה צבי בבית הספר. גם הוא גר בצריף של ברחוב קרית ספר.. האחיות מינה ושרה למדו בזיכרון יוסף בכתות א-ח. שתיהן הלכו לאותה כיתה, כיוון ששתיהן לא ידעו עברית וגם בגלל הפרש הגילים הקטן ביניהן. הבנות גרו עם ההורים בדירת החדר עד שנישאו. עטרה, המבוגרת מביניהן, נישאה לישראל סוחצקי ועבדה כמזכירה בבית ספר "זיכרון יוסף". מינה הייתה מזכירה בבית ספר "אילנות" ושרה דומב נדלר עבדה כפקידה ברכבת עד שבתה הבכורה נולדה.

דבורה דומב בת אליעזר ברום נפטרה כ"ז תמוז תשמ"ד (שלט בבית הכנסת). מנחם דומב בן גיטל וצבי נפטר בחיפה ב-1972.

יהושע וצפירה פרח
התגוררו גם הם בבית זה. תושבי אחוזה הותיקים הזכירו כמעט כולם את המורה יהושע, שלימד דור אחרי דור בבית הספר "זיכרון יוסף". באינטרנט מצאתי מידע על זוג המורים:
פרח יהושע נולד בצפת בשנת .1907 את נעוריו עשה בירושלים, בה למד בבית המדרש למורים ע"ש דוד ילין. משפחתו הייתה מהראשונות שיצאו מחוץ לחומות העיר העתיקה, ולאחר מכן היו ממייסדי הרצליה. הוא שימש כמורה וכמנהל למעלה מארבעים שנה, לימד בבית הספר העממי באחוזה בחיפה ולאחר מלחמת השחרור עבר לתל-אביב והורה בבית הספר נווה-צדק. מאוחר יותר הקים את בית הספר "מצדה" בשכונת גבעת-עמל בתל-אביב. יהושע פרח כתב ספרים, שירים ומחזות.

צפירה לבית נמיוט, מורה ומחנכת, נולדה בפולין בשנת,1913 למדה בסמינר למורים תרבות בווילנה והייתה מדריכה בקן "השומר הצעיר" בעיירה וסילישוק בה שימשה כמורה. עלתה ארצה בשנת 1935 והייתה מורה עם בעלה יהושע באחוזה שבחיפה. לאחר מלחמת השחרור עברו לתל-אביב. פה לימדה בבית החינוך שהפך לבית הספר הממלכתי "יוסף הגלילי", בו הורתה כשלושים שנה עד הסגרו. לאחר מכן עבדה מספר שנים בבית הספר טשרניחובסקי. הייתה מחנכת ומורה אהובה על תלמידיה ,וכולם זכרו אותה כ"מוסד" גם לאחר עשרות שנים. יהושע. נפטר בכ"ח בתשרי, תשנ"ו וצפירה פרח נפטרה בכ"ז בשבט תשנ"ד.

ברשימת החדרים באחוזה מיוני 1946 נרשם בעל הבית "כהל בע"מ". ברשימה אחרת הוסף השם גברילוביץ, ע"י עו"ד אבוטבול, בנין בנק מרכנתיל.
משפחתם של אליהו ורחל גבריאלוביץ הייתה אחת המשפחות הראשונות שעלו להר הכרמל ורכשו כאן מגרשים. כזכור, שניים מילדיהם, בנימין וכרמלה גבריאלוביץ, התגוררו ברחוב חורב 4, בבית שקנתה משפחתם.
לדברי הנכד נועם גבריאלי, הבית נרכש על ידי סבו ז"ל, אליהו גברילוביץ בשותפות עם מר גרוס, אביו של מיכאל גרוס, שלימים נהיה לאמן מפורסם. הרכישה בוצעה במסגרת חברת בית (כך היה מקובל בזמנו מטעמי מיסוי)
בשם כה"ל בע"מ. הבית נרשם כבית משותף ודירותיו חולקו ונמצאות כיום בבעלות יורשי מר גרוס ובבעלות משפחת גבריאלי. נועם גבריאלי, בנם של בנימין וסימה גבריאלוביץ, נכנס לגור לבית זה בשנת 1984, לאחר שיפוצו של המבנה. נועם ואידית גבריאלי פתחו כאן בית אירוח בשם "עונג הכרמל בע"מ", שהזמין לכאן אורחים המחפשים מקום שקט בכרמל. בית האירוח היה פתוח עד לפני שנים מספר, ונסגר. בימים אלו משפצת משפחת גבריאלי את החלק האחורי של הבניין, כולל בניית ממ"דים והוספת קומה נוספת, תוך הקפדה יתרה לשמר את אופיו (דמוי באוהאוס) של המבנה פרופ' נועם גבריאלי הוא חוקר בתחום הפיזיולוגיה והיה בעבר חבר מועצת העיר.

עם סגירתו של בית האירוח "עונג הכרמל בע"מ", נגוז חלומו של הבית ברחוב סיני 11 להפוך למלון ולמשוך אליו מבקרים. אך אם יראה מי מכם נצנוצי אורות על גג הבניין בלילות הקיץ השלווים של הכרמל, דעו, כי יתכן שעדיין נשלחים מגג הבניין איתותי מורס לעתלית, לקריות, ואולי גם לחניתה בצפון.

מקורות:

אשל, צדוק. מערכות ההגנה בחיפה, הוצאת משרד הביטחון. 1978

אשל, צדוק. הבחורות ההן... ספר חברות ההגנה בחיפה. ארגון חברי ההגנה בחיפה, 1997

נחליאלי, אודי <מלקט ועורך>. תולדות שכונת אחוזה 1987 (חוברת הנמצאת ב"עמותה לתולדות חיפה")

שיחה עם שולמית דופלט נתיב בשנת 2007 ועם גאיה דופלט פנר בשנת 2010

ראיון עם משה ינובסקי מתוך ארכיון הסיפור העממי הנמצא באוניברסיטת חיפה.

שיחות עם מרים ויינשטיין ועם חוה ויינשטיין וייס בשנת 2005

שיחה עם שרה דומב ומינה דומב מינצר בשנת 2005

שיחה עם נועם גבריאלי בשנת 2005 ומידע נוסף על הבית מפיו בשנת 2011

השרטוטים של המבנה הם מתיקי מחלקת ההנדסה של העירייה

הצילום האווירי משנת 1946 הוא קטע מתוך אוסף התצלומים הלאומי של לשכת העיתונות

הצילום הצבעוני צולם על ידי.

בית הספר נמצא ברחוב חורב 13, במגרש הסמוך לבית דופלט (פרק כ').
בעת טיולנו באחוזה של שנת 1936 ניתן לראות כאן בית ספר כבן שמונה או תשע שנים, שלו קומה אחת בלבד.

מפת אחוזה, 1936

מתי וכיצד נוסד בית הספר?

חגי סגל מביא את סיפורה של סבתו, מלכה סגל, אשתו של מנהל בית הספר הראשון, בספרו "רק לא מלחמת אחים":
"בשנת 1926 ביקר בחיפה מר יוסף גצלר, איש עשיר ונדיב מיאסי, רומניה, בן משפחה רחוק של סבתא מלכה, וביקש מסבי המלצות לאפיקי תרומה בארץ, וזה הציע לו מיד לבנות בית ספר במקום, כדי שמציון תצא תורה.
במסגרת מאמצי השכנוע, השתמש סבא בעובדה שגצלר ואשתו, שהיו נשואים כבר שנים רבות, התהלכו אז ערירים. גצלר קנה כאן מגרש, סיפרה מלכה, ורצה לבנות עליו משהו שיישאר לזכרו. "אם תקים בית ספר יהיו לך הרבה ילדים" הבטיח יוסף סגל ליוסף גצלר.
עוד במהלך אותו ביקור נחתמה עסקה.
גצלר חזר לרומניה ושלח למשרד שהיה פה כסף לבניית בית בן ארבעה חדרי כיתות. מאוחר יותר נולדה לבני הזוג גצלר גם בת.
מר יעקב הלר, מנהל ביה"ס בשנים 1962-1981 סיפר לתלמידיו במלאת 50 שנה למחזור הראשון של בית ספר "זיכרון יוסף": "נמצא פתק דהוי ועליו רשום - ביה"ס נוסד בשנת תרפ"ז 1927. ...
בין המסמכים שנמצאו בתיק בלט חוזה מקורי משנת 1926, שנה לפני יסוד ביה"ס. זה היה חוזה בין יוסף גצלר לבין בעל האחוזה - סר הרברט סמואל. שם ביה"ס יהיה לעולם ע"ש שרה חיה ויוסף גצלר, מיאסי שברומניה. מר יוסף גצלר ז"ל שהיה יהודי אמיד, תרם 600 לירות מצריות להקמת ביה"ס, ולכן נקרא ביה"ס על שמו - זיכרון יוסף" ... בשנה"ל הראשונה מנה ביה"ס 7 תלמידים בלבד...

בית ספר זכרון יוסף

מי בנה את בית הספר?

המסמך המוקדם ביותר הנמצא בתיקי מחלקת ההנדסה של העירייה הוא משנת 1940.
זוהי בקשה לבניית מקלט בבית הספר על-ידי האדריכלים צוצקא-וולטש. מסמכים מוקדמים יותר אינם בנמצא בתיק.
את סיפור בנייתו של הבית לא מצאתי באף אחד מסיפורי ותיקי אחוזה. האם ייתכן שבית הספר נבנה ע"י המנהל שלה, מר יוסף סגל? ידוע לי שמר סגל הגיע מתל-אביב עם כלים להכנת בלוקים ובנה גם את ביתו ברחוב סיני במו ידיו. מדובר היה במבנה פשוט. ידוע שהוא עצמו התגורר במבנה זה, עד שהסתיימה בניית ביתו.

על מספר התלמידים ומספר הכיתות בבית הספר מצאתי סיפורים שונים ואף סותרים אחד את השני, כי זהו טיבם של סיפורים הנדלים מזיכרונותיהם של ותיקי השכונה. אך מכולם עולה שמדובר במספר קטן של חדרים ובכיתות רב-גיליות.
כשבית הספר נפתח, היה זה "בנין חזיתי בעל קומה אחת, שמנה שלושה חדרים ועוד חדר נוסף" סיפרה כוכבא הרטמן. "בכיתה עמי למדו גם אחי יצחק ואחותי שרה. אני זוכרת פרוזדור ארוך, שנים שלושה חדרי לימוד וחצר משחקים גדולה".

חיים אברמוביץ, יליד 1922 סיפר בראיון לעמותה, ש"בבית הספר היו בהתחלה ארבעה חדרים: חדר כיתה, חדר גן, חדר למנהל וחדר לבית הכנסת". "בית הספר היה מורכב משתי כתות רב-גיליות ובית כנסת, בניהולו של יוסף סגל שהיה גם מורה בבית הספר" סיפר תושב ותיק אחר.
בניהו סגל סיפר על השנים הראשונות של בית הספר: "בבית הספר בראשיתו היו שמונה תלמידים והיה מורה אחד שהיה ממלא את התפקידים של המורה, המנהל והמייסד של בית הספר, הלא הוא מר יוסף סגל ז"ל.
בבית הספר למדו את כל המקצועות כגון אנגלית, חשבון, טבע, תנ"ך, היסטוריה ועוד. לאחר כשבע שנים נוספה מורה לביה"ס והישוב התפתח. מספר הכיתות גדל לשלוש ובכל כיתה היו כ-12 תלמידים. בבית הספר נערכו הצגות, הילדים היו יוצאים לטיולים והיו מתקיימים חוגים יפים."

ילדים מטיילים, בית ספר זכרון יוסף

טובה דופלט בן-דב, מרחוב סיני 11, תלמידת המחזור הראשון בבית הספר, התראיינה רבות וסיפרה: "אני למדתי בבי"ס זיכרון יוסף מכיתה א' עד כיתה ד' והייתי בין תלמידיו הראשונים של בית הספר. למדנו אז 7 תלמידים בגילאים שונים בכיתה אחת, והיינו מחולקים לקבוצות לפי רמות הלימוד. מכיוון שהייתי תלמידה טובה, קפצתי כיתה ולכן סיימתי את סמינר "המזרחי" למורים כבר בגיל 17.... מר סגל לא הפריד בין חינוך ולימוד. הלימוד היה משולב בכל שעות היום והחינוך היה משולב בלימודים. לא היה דבר בחיינו, שלא עשינו בביה"ס עם המורה."
"בביה"ס למדנו 6 שעות ביום והיו הרבה שעורי בית. ארוחת עשר הובאה כל פעם על ידי משפחה אחרת, ואני זוכרת את התפריט: לחם מרוח בשומן וקוקוס וסיר מלא דייסה, שחולקה בין התלמידים.
מנהל ביה"ס באותה תקופה והמורה היחידי היה מר יוסף סגל ז"ל. למדנו אצלו הרבה לימודי קודש, קראנו הרבה בספר התנ"ך, כי לא היו ספרי לימוד. נוסף לכך למדנו גם הרבה טבע, אסטרונומיה וכמובן עברית ומתמטיקה. הלימודים עם מר סגל היו מאד חווייתיים. הוא היה אוטודידקט ונתן לנו כלים לחקור, ללמוד ולהתעניין בכל."

ובמקור אחר: "משפחת סגל עברה לגור במבנה ב-1928 ומר סגל פתח שם בית ספר.
בתחילה היו 6 כיתות. מר סגל היה המחנך, מנהל, מורה לזמרה, מורה לחינוך גופני וגם... לא תאמינו גם השרת. במו ידיו ניקה את בתי השימוש.

בנין בית הספר כלל ארבעה חדרים: חדר אחד - בית ספר. חדר שני - גן ילדים , חדר שלישי - בית כנסת ובחדר הרביעי גרה משפחת סגל עד שבנתה את ביתה, ואז הפך החדר של משפחת סגל למשרד.
שמו הראשון של בית הספר היה "בית הספר העממי על שם גצלר באחוזה", רק לאחר שנים שונה שמו ל"זיכרון יוסף". אשתו של מר סגל, מלכה, עבדה בבית הספר כשמשית ושמרה על ניקיונו. בעבודות הסניטציה היה מר סגל עוזר לה. הוא היה נוהג לחלק מהסנדביץ שרעייתו הכינה עבורו לילדים שלהם לא היה אוכל.
מפעם לפעם היה מממן את הוצאות הטיולים לאלו מהתלמידים שלהוריהם לא הייתה יכולת זו."
ישראל יעקובי, שהגיע ארצה בשנת 1930, סיפר: "נכנסתי לביה"ס זיכרון יוסף" בהיותי בן 10. היו בו 28 תלמידים בשכבות א-ו. כולם למדו בחדר אחד. הבת של מר סגל המנהל הייתה גננת, והיא לימדה את העולים החדשים. בית הספר שימש בשעות הערב כבית-כנסת".

מצאתי עוד תיאור מפי תושב ותיק שסיפר: "בשלב הראשון נפתח גן ילדים וכיתה א' עבור 20 תלמידים, מהם 12 בגן הילדים ו-8 בכיתה א'.
החלה פעילות לגיוס כסף ברומניה ע"י ישראל מרכוס ויוסף צוויבל. במהלך השנים התרחב בית הספר כתוצאה מגידול במספר התושבים. ארבע כתות החלו לפעול בשנת 1927. בית הספר הפך למוקד לפעילות תרבותית בזכות עבודתו של יוסף סגל: קורסים ללימוד עברית וספריה לרשות התושבים התקיימו בבית הספר אירועי תרבות, טקסים בחגים ולציון סיום שנת הלימודים, בהם השתתפו כל התושבים."

כשבע שנים לאחר הקמת המוסד היו בכתה כ-25 תלמידים. חלקם היו מבני העלייה הגדולה שבאה מגרמניה וחלקם מ"ילדי טהרן".

בית ספר זכרון יוסף, 1927

"את הברושים ששרדו מתקופתו הראשונה של בית הספר נטעו ילדים וביניהם גד הילב, מראשוני תלמידי בית הספר. הברושים הם שריד אוטנטי יחיד מאותה חורשה שהייתה בשטח בית הספר" סיפרה אלינורה ארליך בשנת 1991. (ראה במפה משנת 1938)

דניאל הרטמן (מתלמידי המחזור הראשון) סיפר עוד: "מר סגל הוא יהודי ירא שמים וישר מאין כמוהו. הוא לא הסתפק בתכנית השעורים הרגילה, אלא דאג לצורכי הילדים בכל. בחצר בית הספר סידרו ערובות והמורה שושנה, גננת מדופלמת בבתי הספר בחיפה הייתה באה ונותנת לנו שעורים בסידור הערוגות, ההשקאה וכו'. בחצר עמדו עצים (תות) ועליהם תולעי משי. והמורה ניצל את ההזדמנות לספר לנו על ייצור המשי. בלילות היה סגל מזמין תלמידים נבחרים לרחבה שלפני בית הספר ומסביר להם על כוכבי השמים, כוכבי הלכת והשמשות. סקירותיו היו מלאות עניין".

ומי היו המורים האחרים בבית הספר?

פרומה גירשנצוייג-גולדשטיין סיפרה בספר המחזור של שנת ה-50 לביה"ס: "כשבית הספר גדל נוספו עוד מורים כגון: יהושע פרח ואשתו צפירה. (ראו פרק י"ט). המורה זילברשטיין שחי עד היום באחוזה ושיהיה לנו בריא, היה מורה בחסד. הייתה המורה שושנה, מורה בחסד עליון. אהבנו אותה מאד. בשעורים הייתה תקיפה ובהפסקות הייתה חברה שלנו. המורה לזמרה ולהתעמלות הייתה הגב' רטנר. היה לנו מורה לחשבון בשם דלוג'ץ, שנסע לביקור בפולניה, מעט לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, ונספה שם בשואה".
על המורה צפירה סיפרה תלמידתה מירי אביחי כהן שהיא הייתה "ממש כאמא".

המחזור הראשון, 1938
יושבים, משמאל לימין: יוסף סגל, לא ידוע, דוגלייצקי, המורה שושנה, יהושע פרח
עומדים, מימין לשמאל: שושנה דופלט, ישראל יעקובי, יעקב וולשטיין, גד הילב, מרים פינצ'ובר, דליה והדה רוזנברג

המורה למלאכה הגב' עליזה קלינה עבדה בבית הספר בין השנים 1943-1976 ולדבריה "בשנת 1943 היו בכל בית הספר בין חמישים לששים תלמידים. מספר המורים היה שמונה. כאשר התחילה ללמד היו בבניין ארבעה חדרים ששימשו לכיתות ובכל חדר היו שלוש כיתות שלמדו יחד. הייתה אווירה אינטימית בין ההורים, התלמידים והמורים. כעבור כמה שנים, לאחר קום המדינה, נוספו תלמידים ואז הוסיפו עוד אגף לבית הספר... חדר מלאכה לא היה. עבדנו בצריף חשוך מאחורי הבניין.
השתדלתי ללמד תפירה, רקמה, סריגה. בתקופה מאוחרת יותר לימדתי בכיתה, שתלמידיה למדו באותה שעה התעמלות. אז הייתי "תופסת" את החדר וכך נדדנו מחדר לחדר. את הארון הראשון לאחסון קיבלתי ממר יגר, שהיה מנהל באותה תקופה...".

האגף החדש של בית הספר נבנה מכספי תרומתו של מר גצלר, שהמשיך לתמוך בו.
יעקב יגר היה מורה ליהדות, יליד גליציה שנת 1903, שלא הצליח לקבל סרטיפיקט לארץ ישראל. מחוסר ברירה הגר לארגנטינה עם אשתו, דודו ועוד מורה. שם פתחו יחד בית ספר עברי, אותו ניהל יעקב. בנו משה נולד בארגנטינה בשנת 1930. רק בשנת 1941 הצליחו לקבל סרטיפיקט ועלו כולם ארצה. יעקב קיבל משרת מנהל בבית הספר "זיכרון יוסף" בשנת 1941 והיה למנהלו השני של בית הספר. מאוחר יותר הפך למפקח במשרד החינוך ותרם רבות להעלאת שם בית הספר.
הוא ומשפחתו התגוררו תחילה בבית גרץ ברחוב פרויד (ראו פרק ז') ואחר כך בבית קטן ליד בית הספר, הנראה היטב משמאל העיגול האדום במפה שלמעלה. הבן משה יגר, שהיה תלמיד בבית הספר, היה לימים סמנכ"ל משרד החוץ, שימש כשגריר ישראל בשטוקהולם ובפראג, קונסול כללי בפילדלפיה ובניו-יורק, וראש אגף ההסברה במשרד החוץ. בין שאר עיסוקיו הוא סופר ומרצה.

רות שפינר, תלמידת בית הספר בשנים 1939 עד 1947 סיפרה במלאת לבית הספר 75 שנה, שבבית הספר היו בין 100-150 תלמידים ומספר המורים היה שלושה-עשר.

אהרון בורנשטיין היה מורה בבית הספר בשנים 1943-1947. בתקופת עבודתו בבית הספר הגיעו אליו כארבעים תלמידים מניצולי האנייה "פטרייה" וכן תלמידים ניצולי האנייה "סטרומה". בשנת 1947 נשלח למחנות הפליטים בגרמניה, שם עסק בהצלת ילדים. חלק גדול הביא ל"אחוזת ילדים". בזיכרונותיו הוא מזכיר מורים נוספים כגון זאב כרמי ואשתו, ד"ר מנצ'ר שהיה מורה להיסטוריה ספרות, והפך מאוחר יותר למפקח, ירון רסטלר ויהודית סגל. "לימדו כאן מורים ידועי שם". בית הספר הוא אחד הותיקים בחיפה, שנתן דוגמא לדורות הבאים, כיצד בית ספר קולט עליה".

רחל רפפורט הייתה מורה לאנגלית בבית הספר בשנים 1940-1960. היא סיפרה ש"הילדים שנאו את שיעורי האנגלית בגלל האנגלים. הם קשרו אנגלית עם האנגלים, ואת כל זעמם ואיבתם לאנגלית שפכו עלי, המורה לאנגלית. המחתרות שלחו לילדים פתקים: אל תלמדו אנגלית!."

יונה אל גרינברג הייתה תלמידה בבית הספר בשנים 1940-1948. גם היא זוכרת את הסלידה מלימודי האנגלית. באותו זמן. "ילדי המוסד "ויצ"ו" שב"אחוזת ילדים' ׁ(ראו פרק ג') למדו בבית הספר והכיתה הייתה מורכבת חציה מילדי "המוסד" וחציה מילדי "אחוזה". גינת בית הספר הייתה גדולה מאוד והשתרעה ממגרש כדור הסל עד רחוב מוריה. גידלו בה ירקות, ששימשו את המסעדה." לאחר מספר שנים חזרה יונה ללמד בבית הספר כמורה לציור. "שלושה מורים שלימדו אותי בהיותי תלמידה המשיכו ללמד גם כשהתחלתי לעבוד בבית-הספר: המורה להתעמלות מר קלעי, המורה למלאכה עליזה קלינה וגברת יהודית סגל". המורה למלאכה לבנים היה תיאו סגל. גם סימה גבריאלי (ראו פרק ט"ו) הייתה מורה בבית הספר.

בשנת 1952 התחלתי ללמוד בבית הספר "זיכרון יוסף". אמי, חנה שפיר, קיבלה משרת הוראה בבית הספר ואני נכנסתי לכיתה ב'. את בית הספר אני זוכרת כמבנה בן קומה אחת בצורת האות ריש. באותה עת היה מנהל בית הספר ד"ר (אברהם?) איילון, שהיה מנהלו השלישי של בית הספר. סגן המנהל היה משה מלמד, ואשתו חיה הייתה המורה לזמרה שלנו. משה מלמד ניהל את בית הספר אחרי ד"ר איילון.

החזית המזרחית של המבנה הייתה מקבילה לרחוב. בחלק הדרומי של מגרש בית הספר הייתה גינה, בה עבדו התלמידים בשיעורי החקלאות. גם מטבח היה בבית הספר, בו למדנו בישול. "מכיתה ד' יצאו יום-יום תורנים לעבודה במטבח. הילדים והמורה לתזונה הכינו ארוחת צהריים לאותם ילדים שהוריהם חזרו מאוחר", סיפרה יונה אל גרינברג. אני זוכרת היטב את המורה עליזה קלינה, שלימדה את הבנות מלאכה. ויש לי וידוי קטן: למרות מאמציה, לא הצלחתי ללמוד לתפור במכונת התפירה.
באותן שנים של עלייה גדולה לארץ למדו בבית הספר במשמרות בגלל המחסור בכיתות לימוד: עד שעת הצהריים למדה משמרת א' ומשעה שתיים עשרה עד ארבע למדה באותה כתה משמרת ב'. אני למדתי במשמרת הראשונה ואילו אמי לימדה במשמרת השנייה. לכן, אחרי סיום הלימודים, הלכתי ברגל ל"אחוזת ילדים", שם, בחברת ילדים נוספים, קיבלתי ארוחה חמה, וכולנו נחנו על מזרונים והקשבנו לסיפורים מרתקים בהמשכים. אחרי השעה ארבע הגיעה אמי, ויחד נסענו הביתה למרכז הכרמל.

המורה חנה שפיר והמנהל ד"ר איילון, שנות החמישים
המורה חנה שפיר והמנהל ד"ר איילון, שנות החמישים.

מסיפורי הותיקים, תלמידים ומורי בית הספר "זיכרון יוסף", עולה ובולטת במיוחד דמותו של יוסף סגל. בנו, בניהו סגל סיפר לי, שלאביו היו שתי אהבות: "אהבת התנ"ך ואהבת הארץ. את אלו הנחיל לתלמידיו".

"את התנ"ך לימד בצורת סיפורים", סיפרה אחת מתלמידותיו, "הוא הפיח רוח חיים בתנ"ך, בחשבון, בילדים, בהורים ובכל תושבי השכונה", סיפרה מרים סמולנסק.
תלמידים באו לביתו לשעורי ערב."הספרייה הפרטית של סבא הפכה לספריית בית-הספר"
מספר חגי סגל בספרו.
הוא מוסיף ומספר ש"לעתים לא היה בידי הנהלת אחוזה לשלם את משכורתו, אף על פי כן, נשאר בית הספר פתוח במשך כל השנה.... למנהל סגל הייתה נטייה מוצהרת לחבב על תלמידיו את חזון ישעיהו יותר מאשר את שירת ביאליק או שירת טשרניחובסקי, והמדיניות הפדגוגית הזאת הדאיגה את קברניטי החינוך בעיר. לכן נרקמה בהדרגה קנוניה להכשלתו.... רק לאחר תשע שנים הוא זכה להכרת המוסדות".
רוב חסכונותיו האישיים נאכלו ו"הוא היה מוכן לקפח את משפחתו למען בית הספר שהפך לבבת עינו.
סבא עצמו היה מגדולי אוהביו של בן-גוריון, אלוהי מפא"י, אבל מטעמי חרות אינטלקטואלית לא התפקד לתנועתו.... תמיד רבץ עליו חשד של חוסר נאמנות לכת השלטת. שלוש שנים לאחר שסבא הוכרז רשמית כמנהל בית הספר, הוחלט למנות לבית הספר מנהל-על מטעם מחלקת החינוך הארצית, ד"ר זילברשטיין. למעשה זאת הייתה הדחה. כעבור שנתיים שלוש נוספות, ב-1940, הוצא סגל לגמלאות בטרם עת ובלי פיצוי הולם." כמסופר לעיל, יעקב יגר הוא שהחליף את מקומו של סגל כמנהל בית הספר.

בית ספר זכרון יוסף, 2008
בית הספר "זיכרון יוסף", 2008

בכל זאת זכה יוסף סגל לניצחון מר-מתוק: בית הספר כונה אמנם באופן רשמי "בית ספר שרה חיה ויוסף גצלר - זיכרון יוסף", ובקיצור "זיכרון יוסף", אך תושבי אחוזה היו משוכנעים שבית הספר נקרא על-שם המייסד, המורה והמנהל האהוב יוסף סגל.

מקורות:

ארליך, אלינורה. בתים מספרים על אחוזה, 1991 (חוברת בעמותה לתולדות חיפה(

נחליאלי, אודי <עורך ומלקט>. תולדות שכונת אחוזה. חיפה, 1987. (חוברת בעמותה)

נחליאלי, אודי. לתולדות שכונת אחוזה. אריאל , י"א (68-70): 212-215, 1990

סגל, חגי. רק לא מלחמת אחים. הוצאת שילה ברכץ בית אל מקור ראשון, ירושלים 2009

תושבים מספרים על אחוזה 1991-92, (חוברת בעמותה לתולדות חיפה)

מפרי עטנו: מחזור 50 שנה לאחוזה, 1986 (חוברת בעמותה לתולדות חיפה)
75
 שנים לבית הספר "זיכרון יוסף - אחוזה". הוצאת בית הספר.

אתר אינטרנט על בית הספר "זיכרון יוסף" לכבוד 75 שנה לבית הספר:
http://www.mkm-haifa.co.il/ahuza/first_school.htm

התמונה של פתיחת בית הספר היא מתוך מאמרו של אודי נחליאלי ב"אריאל"

תמונת המחזור הראשון, 1938 לקוחה מתוך החוברת "מפרי עטנו - 50 שנה לאחוזה".

התמונה של המורה חנה שפיר וד"ר איילון היא מתוך אלבומי הפרטי.

תמונת הטיול של בית הספר ניתנה לי על-ידי תושב אחוזה, תלמיד בית הספר.

תמונת בית הספר משנת 2008 צולמה על-ידי.