סקירות ועדכונים
סקירות ועדכונים
לאחר שעברתי ליד אתר הבנייה ברחוב חורב 2, אני חוצה כביש קטן ומגיעה לקצה הרחוב לנקודה מרכזית בו: גן יצחק. גם בשנת 1936, זהו מקום חביב, שנעים לשבת בו ולנוח מהמולת הרחוב. עבור רבים, "כאן הסתיימה אחוזה", וגם חברת האוטובוסים דאז קבעה כאן את תחנתו האחרונה של קו 4, שיצא מכיכר חמרה, היא כיכר פריז של ימינו.

5f

חיים אברמוביץ, "הילד הראשון באחוזה" (ראו פרק ג' "חמורו של האדון אברמוביץ") סיפר שגן זה כבר היה קיים בשנת 1928. חיים אברמוביץ גר עם הוריו בבית ערבי, שהפך ל"אחוזת ילדים" והגיע לגור ברחוב מאפו רק בשנת 1927. חיים גם מסר לי תמונה משנותיו הראשונות של הגן, והיא מוצגת כאן לפניכם.

גן יצחק נקרא על הרופא יצחק גליקר, שלא עבד כלל בבית חולים כרמל הסמוך, אך היה, לפי הגדרתו של פרופ' נסים לוי, "הרופא הראשון של קופת חולים בחיפה". יצחק גליקר היה יליד 1882 פולין, הבכור מבין שלושה אחים רופאים שעבדו בארץ-ישראל. הוא עלה ארצה בשנת 1913, שב לאירופה לשרת בצבא אוסטריה כרופא במלחמת העולם הראשונה, אך חזר ארצה בשנת 1920. תחילה עבד בבית החולים "הדסה" שליד הטכניון בהדר, ואחר כך, עד יומו האחרון, עבד בקופת חולים. בנוסף לכך, עבד עם הפועלים בכבישים ובעבודות ציבוריות. משנת 1932 היה רופא פרטי והייתה לו קליניקה ברחוב פבזנר 27 בחיפה, עד שנפטר בשנת 1950. גליקר היה מעורב מטעם קופת החולים בקנית הקרקע עליה יקום "בית העולים" הסמוך לגן.

תושבי אחוזה הותיקים, שהיו אז ילדים, לא ידעו מיהו יצחק והם נהגו לקרוא לגן "הגן של חבקין". חבקין היה הגנן שטיפח את הגן, ודמותו מזוהה בעיני התושבים עם הגן. ברשימת דיירים באחוזה של העירייה מצאתי שאדם בשם לפידות חוקין התגורר בצריפים שברחוב דישראלי. כמה מהתושבים זכרו ששם התגורר הגנן.
ילדי אחוזה אהבו מאד את הגן, שהיה הגן הציבורי היחיד באחוזה באותה תקופה. היה זה מקום מפגש, בצומת הרחובות מוריה, מאפו, סיני וחורב, מקום בו ניתן היה לראות את הכול ולשמוע את הכול.
בגן על ספסל עץ, מתחת לגגון התכנסו הילדים. "זה היה "המועדון" של ילדי אחוזה", סופר וגם "היה בגן יצחק צריף בו התכנסו הילדים, שהיה מעין "בית עם". איש לא ידע לספר היכן בדיוק היה הצריף או המבנה. אך בשנות החמישים היה כאן קיוסק בנוי אבן. "בשכונה נבנה קיוסק כמפעל לחיילים משוחררים", אמר אחד. אך אחרים ידעו לספר על קיוסק שעיריית חיפה בנתה לאלמנתו של פגוע תאונת עבודה, שהיה מפנה זבל של העירייה. קיוסק זה עמד במקום בו נמצא היום הקיוסק של "פרחי שושנה".

6f
הקיוסק בפינת הגן גדל והפך ל"דלי בגט" ו"פרחי שושנה"

בתצלום האוויר אנו רואים שהגן היה מוקף בחומה של עצים וצורתו צורת משולש.
ומה ניתן היה לראות מהגן? אביגדור ויימן סיפר שהגן היה גדול משהיה היום, ושקיצצו בו עם הרחבת רחוב חורב ומאפו. בצדו אחד גובל הגן בבית החולים כרמל. בצדו השני הוא גובל ברחוב מאפו. שם עמד כבר הבית היפה במספר 2, לפחות משנת 1929. בחזיתו של הבית היו חנות מכולת ומספרה, ומעליהן, נראית עד היום, גזוזטרא קטנה עם אגרטלי אבן. בצידו השלישי גובל הגן ברחוב חורב.

בפינת הרחובות מוריה וסיני עמד בית לבן, שהתאים עצמו לצורת המגרש, הבית עומד כאן גם היום, אלא שאז הייתה בפינתו גינה. גם בחזיתו הייתה גינה גדולה. המראה המעניין ביותר עבור ילדי אחוזה, היה כנראה זה של אוטובוס מס' 4 המגיע מרחוב מוריה, וכדי להסתובב בדרכו חזרה לעיר, נכנס לתחילתו של רחוב סיני ומתמרן בעזרת "רברס" הלוך ושוב, עד שהצליח לפנות עם חזיתו לרחוב מוריה ואחוריו לרחוב חורב. כאן הייתה תחנתו הראשונה בכיוון העיר, והוא נסע אחת לשעה.

7f
גן יצחק כפי שנראה בתצלום אויר משנת 1947

זהו סיפורו של הגן שבמרכז אחוזה דאז. כשתעברו לידו, היכנסו בשער האבן שלו ושבו על אחד הספסלים. הקשיבו להמיית הרוח בענפי העצים, ואם תשמעו אותו מלחש סיפורים מעברו של הגן - אנא, אל תשכחו לספר אותם גם לי.

מקורות:
לוי, יעל ונסים. רופאיה של ארץ-ישראל, 1799-1948. איתי בחור הוצאה לאור, זיכרון יעקב, 2008.

שיחות עם ותיקי אחוזה: חיים אברמוביץ, אביגדור ויימן, שי בלנדר, משה ריגר, דניאל יונס, כתריאל גרינשפון, מרים סמולנק.

התמונה של גן אחוזה ניתנה לי ע"י חיים אברמוביץ.

תצלום האוויר הוא קטע מתצלום שי זולטן קריגר משנת 1947, מאוסף התצלומים הלאומי.
השנה היא 1936. אני יוצאת מבית המרקחת החדש "אחוזה" ברחוב חורב 4, לאחר שברכתי לשלום את מר קלמן לרנר, בעלה של הרוקחת רחל לרנר, שעסק בשתילה בגינת הבית.
הוא התלונן באזני על הרעש הרב מאתר הבנייה הסמוך. "הולך ומוקם כאן בית מלון מפואר", הוא סיפר בהתרגשות. גם אני קראתי מודעה שהופיעה בעיתון "Palestine Post" בתאריך ה- 15 ביולי וחזרה והתפרסמה שוב ב-11 בנובמבר 1935, בה נכתב: "מוצע להשכרה מלון, שנבנה זה עתה, בן 25 חדרים על הכרמל - עם מרפסות הצופות לים, אולם גדול וכל הנוחיות. לפנות לAurian- ת.ד. 996 חיפה". האם הכוונה לבית מלון זה?
יוסי בן ארצי מספר שעד כה עמד כאן, מאז שנת 1924, מעון קטן למרגוע בן שתי קומות, שנועד למועדון ולספריה לפעולים, תרומת הנדבן מוריץ וכטל מרומניה.
אך בשנת 1925 נחתם הסכם בין נציגי אגודת "אחוזה" ובין נציגי קופת חולים למכירתו. קופת החולים קנתה לפי ההסכם 25 דונם וקיבלה כמתנה עוד 20 דונם מחברת ארץ ישראל מבורקשט. השטח הורכב מ-10 מגרשים שהקיפו 18 דונם... גוש הקרקע שקיבלה קופ"ח הוא הגרעין של בית חולים כרמל הישן והמשכו בבית החולים הנוכחי. מכאן יש להבין שה"מלון" יועד זה מכבר לשמש את קופת החולים.
בנובמבר 1935 הוגשו תכניות המלון ברחוב חורב 2 לעירייה והן אושרו בדצמבר אותה שנה.
המבנה ברחוב חורב 2 מיוחס לאדריכל משה גרשטל (גרסטל), אשר תכנן בין השאר גם את שוק תלפיות בהדר הכרמל. אך על תכניות המצויות בשנת 2010 בעירייה לא חתום אדריכל זה, אלא אהרון ינוביץ, שעשה שינויים מאוחרים במבנה. בתכניות העירייה מופיעים שלושה בעלים היו לקרקע: מנטל, לסנר וטכנובסקי. שמותיהם של אלו אינו מופיעות בתכניות מאוחרות.
זהו מבנה תלת קומתי, מצופה טיח לבן, בעל גג שטוח, בסגנון האדריכלות הבינלאומי. למבנה פתחים ישרים מודגשים וחדר מדרגות בולט בעל מערכת חלונות אנכית מזכוכית וברזל, הנתמכת על ידי עמוד מרכזי. בכניסה למבנה רחבה מרוצפת וחזית מודגשת על ידי דלת כניסה מקורית.
האלמנט הבולט המרכזי בתכנית הוא הגוש הגלילי, המכיל את חדר המדרגות. חלון חדר המדרגות מעוגל ומורכב מלוחיות זכוכית מלבניות, המהוות יחידה רציפה ממוסגרת. בצד המערבי בקומת הקרקע, מרפסת באוהאוס מעוגלת אשר יצרה משטח חיצוני נרחב ומרפסת נוספת, קטנה ופינתית, שימשה את חדרי האשפוז הפונים דרומה. אלמנטים אלו נשארו עד שנת 1947 לפחות, כפי שניתן לראות גם בתצלום האוויר. על המרפסת המערבית, הגובלת ברחוב מאפו, יתווסף מאוחר יותר אגף חדש למבנה.

בית חולים חורב, 1935
אקסונומטריה של המבנה, 1935                                קטע מתצלום אויר משנת 1947 משמאל נראה בית החולים והמרפסת

בספרו של צדוק אשל, "מערכות ההגנה בחיפה", מסופר: "בעת שנבנה בית החולים "כרמל" במרכז אחוזה, נמנו וגמרו כי גם כאן, כבמוסדות רבים אחרים של קופת חולים בחיפה, יותקן סליק. מתחת לבניין נבנו שני חדרים, שטויחו ורוצפו, ואת הפתחים סתמו בבלוקים. סוכם כי לאחר שתושלם הקמת הבניין ואחרון הפועלים יעזוב את הבניין, יגיע מהנדס, מנאמני "ההגנה", אשר יתכנן את הפתחים ואת אופן הסוואתם, כדי שיקשה לגלות את הכניסה אל הסליק".
האמנם נפתח כאן מלון? גברת חסיה פלדמן, מותיקות אחוזה, סיפרה שאימה, שרה פלדמן לבית אדלר, עבדה כאן "במטבח של המלון" עוד בטרם היותו בית עולים. לא ברור התאריך המדויק בו הפך המבנה המיועד להיות מבית מלון ל"בית עולים", אך כבר סמוך לפתיחתו היה המבנה בית עולים, עקב צרכים לאומיים. מרביתם של המשתכנים כאן היו יוצאי גרמניה והמוסד היה שייך לארגון עולי אירופה, שהיה גם הבעלים של בית ההורים הסמוך ברחוב מאפו. במודעה שפורסמה ב"פלסטיין פוסט" באוגוסט 1937 מודיעים על "יום דגל" (התרמה) לבית העולים באחוזה.
מציינים במודעה שבית העולים, שנוסד במקור עבור עולי גרמניה, הרחיב את פעילותו ומוכן לכלול גם עולים מארצות נוספות. ב-23 באוקטובר 1939 מודיעים בעיתון על מסיבה בבית העולים באחוזה לארבעים ילדים עולים, שאין להם בארץ קרובי משפחה. ילדים אלו היו חלק מ-120 ילדים פליטים שעזבו את גרמניה והגיעו באותו יום לחיפה.
בראיונות שקיימתי עם בני אחוזה הותיקים זכרו כולם את בית העולים. לכמה מהם היו סיפורים אישיים הקשורים בו. גב' רות אלון, בתם של ורה פולוורמאכר ומוניה שיפמן, סיפרה שאימה הייתה המנהלת האדמיניסטרטיבית של בית העולים בשנים 1945-1936 עד שנת 1936 עבדה ורה במחנה האוהלים של העולים, שהיה במקום בו עומד היום מרכז חורב. בעלה, מוניה שיפמן, היה הגנן של המלון. כאן הייתה מסעדה של יונה ורבקה רוזינר, שעלו מפרנקפורט בשנת 1936. עדות לכך מצאתי בספר טלפונים משנת 1941. בנם משה רוזינר סיפר, שמשפחתו אף התגוררה בבית העולים עם פתיחתו וכן שבית העולים נסגר לזמן-מה במלחמה, כי לא הגיעו ארצה עולים.
בית חולים חורב 2
הגדר המקורית מקיפה את האגף החדש והישן                                                   חדר מדרגות מראה מפנים


בית חולים חורב 2
חדר מדרגות, מראה מבחוץ                                          מראה מרחוב חורב


באוקטובר 1939 הגיעו 120 ילדים פליטים, שכונו "ילדי טהרן", באוניה מגרמניה, ובבית העולים נערכה לכבודם מסיבה. יואב הכרמלי סיפר שתושבי חיפה הזמינו את הילדים לאירוח בבתיהם. יואב התגורר ברחוב מאפו, בשכנות לביה"ח כרמל וזוכר שהגיע עם הוריו לקחת שני ילדים להתארח בביתם בשבת. גם אשתו, עדינה, שבאה אז מחולון לבקר את משפחת בלכמן (בעלי חנות המכולת בחורב 16), זוכרת את הילדים העומדים על מדרגות ביה"ח כרמל מבוישים ונבוכים ומחכים למשפחות שיארחו אותם. בתה של עליזה שמוקלר זוכרת שאמה הייתה פעילה מאד בהקמת בית העולים באחוזה, וכאשר הגיעו "ילדי טהרן", הם זכו לטיפולה בתחום המזון, הביגוד, עזרה נפשית, ובעיקר לאימוץ על-ידי משפחות.

תושבי אחוזה זכרו את ביקורה של הנרייטה סאלד במוסד עם בואם של "ילדי טהרן".
מודעות שונות ב"פלסטיין פוסט" מספרות את המשך סיפור המבנה: ב-1 בנובמבר 1943 מסופר על כנס לאומי של "עלייה הדסה", שנערך בבית העולים לשעבר באחוזה ומודעה באפריל 1944 מלמדת שחגגו כאן את הסדר עולים שהגיעו מטורקיה ומהבלקן.

בתאריך 28 בדצמבר 1943 מסופר בעיתון שבית העולים נרכש ע"י קופת חולים, כדי להועידו לבית חולים, בעיקר למחלות פנימיות, ושב-23 החדרים שבו יאכלסו למעלה מ-50 חולים. גם בשנת 1944 פורסמה כרוניקה בעיתון, ש"מכשירים את בית העולים באחוזה לבית חולים של קופ"ח". באותה שנה נפתח בית החולים. ב-6 באפריל 1948 מתפרסמת ידיעה שמנהל בית החולים הוא ד"ר גרהרד רוזנקרנץ.
שולה ואביבית פגי-פייג, בנותיו של רופא העיניים מרחוב דישראלי, זוכרות את האחות סאלה, שעזרה לד"ר רוזנקרנץ. באתר של בית חולים כרמל באינטרנט מסופר, שבשנת 1945 נפתח בית החולים עם מחלקה פנימית גדולה, כ-60 מיטות, בניהולו של ד''ר רוזנקרנץ, ועוד מספר מיטות אורטופדיות. בסביבות שנת 1954 נבנה אגף נוסף בו נפתחה מחלקה כירורגית.

המבנה ברחוב חורב 2 עבר גלגולים שונים: מבית מלון לבית עולים, ומבית-עולים הוסב לבית חולים. המבנה שרת את "בית חולים כרמל" כבית החולים המרכזי, עד שנבנה "בית חולים כרמל" החדש בשנת 1976. גם אחרי שנה זו המשיך המבנה לשמש את המחלקה לגריאטריה של בית החולים, ועד היום יש כאן מרפאות שונות השייכות לבית חולים כרמל. עם זאת, המבנה הצליח לשמר את הדרו ויופיו המקוריים, ובצדק הוא נחשב לאחד מהמבנים המרשימים שבהר הכרמל.

מקורות:

אשל, צדוק. מערכות ההגנה בחיפה, משרד הביטחון, 1998.

בן-ארצי, יוסי. להפוך מדבר לכרמל: התהוות הכרמל כמרחב נבדל בעיר מעורבת, 1948-1918. ירושלים : הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשס"ד 2004, ע' 132

סוסנובסקי, סילבינה ואחרים: " בית חולים כרמל הישן" בתוך בעקבות המודרניזם, הוצאת CIVA, בריסל 2005, עמ' 179

Gilbert Herbert and Sosnovsky, Silvina. the coming of modern architecture to hadar Hacarmel, Haifa. Technion. Israel Institute of technology. Faculty of architecture and Town Planning. documentation Unit of architecture : publication ; 8 1985

שיחות עם תושבי אחוזה הותיקים: יואל ועדינה הכרמלי, רות (שיפמן) אלון, משה ויעקב רוזינר, גב' חסיה פלדמן, שולה ואביבית פגי ואחרים.

האקסונומטירה מתוך עבודתו של הסטודנט נייסברג בטכניון, תיעוד ארכיטקטורה בחיפה 1918-1948, הטכניון, חיפה 1981.

קטע תצלום האוויר מתוך אוסף התצלומים הלאומי של לשכת העיתונות הממשלתית. (התצלום המלא, שצולם על ידי זולטן קלוגר, מצוי בספרו של יוסי בן ארצי,) בעמותה לתולדות חיפה תמונה של ילדי טהרן.

התצלומים הצבעוניים צולמו על-ידי בשנת 2005
לאחר שעברתי ליד אתר הבנייה ברחוב חורב 2, אני חוצה כביש קטן ומגיעה לקצה הרחוב לנקודה מרכזית בו: גן יצחק. גם בשנת 1936, זהו מקום חביב, שנעים לשבת בו ולנוח מהמולת הרחוב. עבור רבים, "כאן הסתיימה אחוזה", וגם חברת האוטובוסים דאז קבעה כאן את תחנתו האחרונה של קו 4, שיצא מכיכר חמרה, היא כיכר פריז של ימינו.

גן יצחק, אחוזה

חיים אברמוביץ, "הילד הראשון באחוזה" (ראו פרק ג' "חמורו של האדון אברמוביץ") סיפר שגן זה כבר היה קיים בשנת 1928. חיים אברמוביץ גר עם הוריו בבית ערבי, שהפך ל"אחוזת ילדים" והגיע לגור ברחוב מאפו רק בשנת 1927. חיים גם מסר לי תמונה משנותיו הראשונות של הגן, והיא מוצגת כאן לפניכם.

גן יצחק נקרא על הרופא יצחק גליקר, שלא עבד כלל בבית חולים כרמל הסמוך, אך היה, לפי הגדרתו של פרופ' נסים לוי, "הרופא הראשון של קופת חולים בחיפה". יצחק גליקר היה יליד 1882 פולין, הבכור מבין שלושה אחים רופאים שעבדו בארץ-ישראל. הוא עלה ארצה בשנת 1913, שב לאירופה לשרת בצבא אוסטריה כרופא במלחמת העולם הראשונה, אך חזר ארצה בשנת 1920. תחילה עבד בבית החולים "הדסה" שליד הטכניון בהדר, ואחר כך, עד יומו האחרון, עבד בקופת חולים. בנוסף לכך, עבד עם הפועלים בכבישים ובעבודות ציבוריות. משנת 1932 היה רופא פרטי והייתה לו קליניקה ברחוב פבזנר 27 בחיפה, עד שנפטר בשנת 1950. גליקר היה מעורב מטעם קופת החולים בקנית הקרקע עליה יקום "בית העולים" הסמוך לגן.

תושבי אחוזה הותיקים, שהיו אז ילדים, לא ידעו מיהו יצחק והם נהגו לקרוא לגן "הגן של חבקין". חבקין היה הגנן שטיפח את הגן, ודמותו מזוהה בעיני התושבים עם הגן. ברשימת דיירים באחוזה של העירייה מצאתי שאדם בשם לפידות חוקין התגורר בצריפים שברחוב דישראלי. כמה מהתושבים זכרו ששם התגורר הגנן.
ילדי אחוזה אהבו מאד את הגן, שהיה הגן הציבורי היחיד באחוזה באותה תקופה. היה זה מקום מפגש, בצומת הרחובות מוריה, מאפו, סיני וחורב, מקום בו ניתן היה לראות את הכול ולשמוע את הכול.
בגן על ספסל עץ, מתחת לגגון התכנסו הילדים. "זה היה "המועדון" של ילדי אחוזה", סופר וגם "היה בגן יצחק צריף בו התכנסו הילדים, שהיה מעין "בית עם". איש לא ידע לספר היכן בדיוק היה הצריף או המבנה. אך בשנות החמישים היה כאן קיוסק בנוי אבן. "בשכונה נבנה קיוסק כמפעל לחיילים משוחררים", אמר אחד. אך אחרים ידעו לספר על קיוסק שעיריית חיפה בנתה לאלמנתו של פגוע תאונת עבודה, שהיה מפנה זבל של העירייה. קיוסק זה עמד במקום בו נמצא היום הקיוסק של "פרחי שושנה".

דלי בגט ופרחי שושנה
הקיוסק בפינת הגן גדל והפך ל"דלי בגט" ו"פרחי שושנה"

בתצלום האוויר אנו רואים שהגן היה מוקף בחומה של עצים וצורתו צורת משולש.
ומה ניתן היה לראות מהגן? אביגדור ויימן סיפר שהגן היה גדול משהיה היום, ושקיצצו בו עם הרחבת רחוב חורב ומאפו. בצדו אחד גובל הגן בבית החולים כרמל. בצדו השני הוא גובל ברחוב מאפו. שם עמד כבר הבית היפה במספר 2, לפחות משנת 1929. בחזיתו של הבית היו חנות מכולת ומספרה, ומעליהן, נראית עד היום, גזוזטרא קטנה עם אגרטלי אבן. בצידו השלישי גובל הגן ברחוב חורב.

בפינת הרחובות מוריה וסיני עמד בית לבן, שהתאים עצמו לצורת המגרש, הבית עומד כאן גם היום, אלא שאז הייתה בפינתו גינה. גם בחזיתו הייתה גינה גדולה. המראה המעניין ביותר עבור ילדי אחוזה, היה כנראה זה של אוטובוס מס' 4 המגיע מרחוב מוריה, וכדי להסתובב בדרכו חזרה לעיר, נכנס לתחילתו של רחוב סיני ומתמרן בעזרת "רברס" הלוך ושוב, עד שהצליח לפנות עם חזיתו לרחוב מוריה ואחוריו לרחוב חורב. כאן הייתה תחנתו הראשונה בכיוון העיר, והוא נסע אחת לשעה.

גן יצחק כספי, 1947
גן יצחק כפי שנראה בתצלום אויר משנת 1947

זהו סיפורו של הגן שבמרכז אחוזה דאז. כשתעברו לידו, היכנסו בשער האבן שלו ושבו על אחד הספסלים. הקשיבו להמיית הרוח בענפי העצים, ואם תשמעו אותו מלחש סיפורים מעברו של הגן - אנא, אל תשכחו לספר אותם גם לי.

מקורות:
לוי, יעל ונסים. רופאיה של ארץ-ישראל, 1799-1948. איתי בחור הוצאה לאור, זיכרון יעקב, 2008.

שיחות עם ותיקי אחוזה: חיים אברמוביץ, אביגדור ויימן, שי בלנדר, משה ריגר, דניאל יונס, כתריאל גרינשפון, מרים סמולנק.

התמונה של גן אחוזה ניתנה לי ע"י חיים אברמוביץ.

תצלום האוויר הוא קטע מתצלום שי זולטן קריגר משנת 1947, מאוסף התצלומים הלאומי.
שגריר הודו בישראל נבטאג' סרנה (Navtej Sarna) העניק לנשיא האוניברסיטה פרופ' אהרון בן- זאב שי אקדמי חשוב וייחודי: כל כתביו של מ.ק גנדי.
בכך הופכת ספריית האוניברסיטה לספריה היחידה בישראל שמחזיקה את כל כתביו של ההוגה והמנהיג ההודי הגדול. "זה מאוד פשוט למלא את תורתו של גנדי בימי שלום, האתגר הוא ללכת בדרכו גם בזמנים קשים", אמר פרופ' בן זאב.

10
הספרים מגיעים לספריה.

האוסף השלם של כתבי גנדי כולל 100 כרכים, חלקם נדירים וקשים להשגה והמחיר לכל כרך כזה יכול להגיע לאלפי דולרים.
התרומה מהווה ביטוי לתמיכה של שגרירות הודו בישראל לתכנית ללימודי הודו המודרנית בחוג ללימודי אסיה באוניברסיטת חיפה, תכנית יחידה מסוגה בישראל, והיא הוענקה לאוניברסיטה במסגרת הכנס השנתי התשיעי ללימודי אסיה בישראל שהתקיים השבוע באוניברסיטה.
"מי שרוצה להעשיר את חייו בכתביו של אדם דגול ומי שמחפש אחר פילוסופיה של אמת, אהבה ואי-אלימות מוזמן להגיע לספריית אוניברסיטת חיפה ולקרוא את כתביו המלאים של גנדי", אמר פרופ' בן זאב.

red_bullet.jpg דרך: מערך תהודה.
שגריר הודו בישראל נבטאג' סרנה (Navtej Sarna) העניק לנשיא האוניברסיטה פרופ' אהרון בן- זאב שי אקדמי חשוב וייחודי: כל כתביו של מ.ק גנדי.
בכך הופכת ספריית האוניברסיטה לספריה היחידה בישראל שמחזיקה את כל כתביו של ההוגה והמנהיג ההודי הגדול. "זה מאוד פשוט למלא את תורתו של גנדי בימי שלום, האתגר הוא ללכת בדרכו גם בזמנים קשים", אמר פרופ' בן זאב.

10
הספרים מגיעים לספריה.

האוסף השלם של כתבי גנדי כולל 100 כרכים, חלקם נדירים וקשים להשגה והמחיר לכל כרך כזה יכול להגיע לאלפי דולרים.
התרומה מהווה ביטוי לתמיכה של שגרירות הודו בישראל לתכנית ללימודי הודו המודרנית בחוג ללימודי אסיה באוניברסיטת חיפה, תכנית יחידה מסוגה בישראל, והיא הוענקה לאוניברסיטה במסגרת הכנס השנתי התשיעי ללימודי אסיה בישראל שהתקיים השבוע באוניברסיטה.
"מי שרוצה להעשיר את חייו בכתביו של אדם דגול ומי שמחפש אחר פילוסופיה של אמת, אהבה ואי-אלימות מוזמן להגיע לספריית אוניברסיטת חיפה ולקרוא את כתביו המלאים של גנדי", אמר פרופ' בן זאב.

red_bullet.jpg דרך: מערך תהודה.
חמישי, 25 מרס 2010 00:00

פתרון תעלומה שנמשכה 62 שנה!

בהמשך להעלאת אוסף פריזם למערכת ה"מרכז למדיה-דיגיטלית" ותמונתו של יעקב רוזנבאום המופיעה בו קבלנו את הספור המעניין הבא שכתב ד"ר גור אלרואי מהחוג ללימודי ארץ ישראל.

מצאתי במאגר התמונות שלנו תמונה של יעקב רוזנבאום מהאוסף של פריזם. נכתב שם שיעקב רוזנבאום היה חברו של הצלם (פריזם)
היום ה-25.3.10 יתקיים בקריית ענבים טקס גילוי מצבה לנעדר יעקב רוזנבאום שנפל בקרב על נבי סמואל.
כפי שתראו להלן, החוג ללימודי ישראל מעורב באיזשהו אופן בפתרון תעלומה שנמשכה כ- 62 שנה!

13
יעקב רוזנבאום מתוך אוסף פריזאם

במילואים אני קצין ביחידת איתור נעדרים ואת התיק של רוזנבאום קיבלתי לפני מספר שנים. לשמחתי הצלחתי להגיע לפתרון.
לפני כמה שנים חקרתי את המקרה של הנעדר מרדכי פרנקו. כדי לקדם את החקירה התקשר אלי במוצאי שבת נרי אריאלי - אחראי על תיקי תש"ח ביחידת אית"ן - וביקש ממני לחקור גם את המקרה של הנעדר דוד גוטמן אשר לטענתו המקרה שלו יכול לקדם אותי בחקירה של פרנקו.
שאלתי אותו היכן דוד גוטמן גר והוא ענה לי בשפיה. למחרת בבוקר לימדתי סמינר בשם 'העליות הראשונות'. בתום הסמינר ניגשה אלי סטודנטית וביקשה ממני לכתוב עבודה סמינריונית על שפיה בעלייה הראשונה ובעלייה השנייה. לשאלתי למה דווקא שפיה? היא ענתה לי כי היא מורה בפנימיה בשפיה. ואז שאלתי אותה שאלה מוזרה: האם את מכירה את דוד גוטמן? להפתעתי היא אמרה לי שכן והתברר לי שבכל יום עצמאות הוא מספר לתלמידיה על קרבות תש"ח. שאלתי אותה היכן הוא שירת? היא ענתה לי: בגדוד הרביעי של הפלמ"ח.

באותו ערב נסעתי לביתו בזכרון יעקב וראיינתי אותו. מצאתי את הנעדר -- חי!! וכל זאת בשתים עשרה שעות (מאז השיחה עם נרי אריאלי יום קודם לכן). התברר שגוטמן השתתף בקרב על נבי סמואל קיבל מכה בראש והתעורר בקריית ענבים. הוא לא זכר כלום מהקרב.
בינתיים המשכתי לחקור את המקרה של מרדכי פרנקו ואף הגעתי לפתרון.
לפני כשנתיים קיבלתי את התיק של יעקב רוזנבאום שנפל בקרב נבי סמואל. בקרב נפלו 35 חללים וכולם נקברו בקבר אחים בקריית ענבים.
בין המסמכים שמצאתי בארכיון צה"ל היה מסמך אחד שתיאר את שמות הנופלים וקבורתם בקבר האחים. מתברר שבין הנופלים שהוטמנו בקבר האחים היה דוד גוטמן.
כיוון שמצאתי אותו בחיים ברור שהם קברו מישהו אחר. הגופות חוללו על ידי הערבים ולכן בחלק מהמקרים לא ניתן היה לזהות את הנופלים. כאשר התבררה הטעות הורידו את שמו של גוטמן מקבר האחים אך לא ביררו מי החלל ה- 35. נכון להיום יש בקריית ענבים 34 כריות בקבר האחים אך קבורים בו בוודאות 35. ביום חמישי יוסיפו בטקס צבאי מלא כרית נוספת עם שמו של רוזנבאום. אם לא הייתי מוצא בדרך מקרה את דוד גוטמן לא הייתי יכול לפתור את התיק של רוזנבאום.

הצלחתי לברר פרטים נוספים על משפחתו של רוזנבאום. כפי שיפורט להלן:
שלחתי מייל לארגון יוצאי מרכז אירופה בתל אביב ולמוזיאון היקים בנהריה. שיתוף הפעולה היה יוצא מן הכלל ושוחחתי היום עם שני אנשים שהכירו היטב את משפחת רוזנבאום. האישה ששוחחתי איתה (חומה גפני) גרה בנהריה והוריה היו שכנים של המשפחה.
הראשונים להגיע היו הסבא וסבתא של רוזנבאום. לסבא (ארנולד פרידמן) היה רגל מעץ. האו איבד את רגלו במלחמת העולם הראשונה ועלה לארץ בשנת 1938. הוא קנה בית עם שטח אדמה, פרות מהערבים ובנה רפת. שנה לאחר מכן עלתה הבת שלו רוזה רוזנבאום יחד עם בעלה ארנסט (איזידור) ובנם היחיד קורט רוזנבאום. (מסמכי העלייה בארכיון הציוני עולים בקנה אחד עם העדות). המשפחה עסקה בתעשיית החלב בגרמניה והמשיכה באותו משלח יד גם בארץ. עם קבלת השילומים מגרמניה עזבה המשפחה את הארץ והתגוררה בעיר בון. רוזה, אמו של יעקב, קנתה דירה בשדרות הנשיא 124 אך הייתה זו דירה להשקעה בלבד. היא ביקרה בארץ מספר פעמים אך כאמור מרכז חייה היה גרמניה.
עדות שנייה היא של חבר טוב של יעקב רוזנבאום. שמו אלחנן אילת. הוא סיפר לי שיעקב לא ידע עברית והוא לימד אותו עברית בבית משפחת רוזנבאום ברחוב הרצל פינת מרגוע (כיום שטייניץ). בתמורה הוא קיבל כוס חלב. לדבריו, המחנך אפרים יואל שינה את שמו מקורט ליעקב.
הבית היה בית יקי נוקשה מאוד ויעקב חטף מכות נמרצות מהוריו. ההורים לא היו מעורבים בחייו, חיוך לא עלה שפתיהם והם היו אנשים קשיי יום. הוא רצה ללמוד והם רצו שיעבוד במשק הבית. יעקב ברח מהבית כדי להתגייס לפלמ"ח, השתתף בקרבות על ירושלים ושבוע לפני נפילתו הוא אף הראה לו את כובע הצמר שלו מנוקב בכדורים. בנוסף, הוא סיפר לי, שברחוב של רוזנבאום נפלו עוד שני בנים יחידים להורים מגרמניה: יצחק רוזנהיימר וחנוך קרמנר. גם במקרה זה ההורים עזבו את הארץ וחזרו לגרמניה. לאלחנן אילת יש תמונה של רוזנבאום עם קבוצת חברים.
אחת מהנשים בתמונה היא הסבתא של קרנית גולדוואסר. הוא לא ידע שום דבר על הקרב בו נפל ונסיבות מותו. מאוד התרגש לשמוע על פתרון התעלומה והוא מתכוון להגיע לטקס גילוי המצבה ביום חמישי.


לתמונות נוספות ב: אוסף פריזם
חמישי, 25 מרס 2010 00:00

פתרון תעלומה שנמשכה 62 שנה!

בהמשך להעלאת אוסף פריזם למערכת ה"מרכז למדיה-דיגיטלית" ותמונתו של יעקב רוזנבאום המופיעה בו קבלנו את הספור המעניין הבא שכתב ד"ר גור אלרואי מהחוג ללימודי ארץ ישראל.

מצאתי במאגר התמונות שלנו תמונה של יעקב רוזנבאום מהאוסף של פריזם. נכתב שם שיעקב רוזנבאום היה חברו של הצלם (פריזם)
היום ה-25.3.10 יתקיים בקריית ענבים טקס גילוי מצבה לנעדר יעקב רוזנבאום שנפל בקרב על נבי סמואל.
כפי שתראו להלן, החוג ללימודי ישראל מעורב באיזשהו אופן בפתרון תעלומה שנמשכה כ- 62 שנה!

13
יעקב רוזנבאום מתוך אוסף פריזאם

במילואים אני קצין ביחידת איתור נעדרים ואת התיק של רוזנבאום קיבלתי לפני מספר שנים. לשמחתי הצלחתי להגיע לפתרון.
לפני כמה שנים חקרתי את המקרה של הנעדר מרדכי פרנקו. כדי לקדם את החקירה התקשר אלי במוצאי שבת נרי אריאלי - אחראי על תיקי תש"ח ביחידת אית"ן - וביקש ממני לחקור גם את המקרה של הנעדר דוד גוטמן אשר לטענתו המקרה שלו יכול לקדם אותי בחקירה של פרנקו.
שאלתי אותו היכן דוד גוטמן גר והוא ענה לי בשפיה. למחרת בבוקר לימדתי סמינר בשם 'העליות הראשונות'. בתום הסמינר ניגשה אלי סטודנטית וביקשה ממני לכתוב עבודה סמינריונית על שפיה בעלייה הראשונה ובעלייה השנייה. לשאלתי למה דווקא שפיה? היא ענתה לי כי היא מורה בפנימיה בשפיה. ואז שאלתי אותה שאלה מוזרה: האם את מכירה את דוד גוטמן? להפתעתי היא אמרה לי שכן והתברר לי שבכל יום עצמאות הוא מספר לתלמידיה על קרבות תש"ח. שאלתי אותה היכן הוא שירת? היא ענתה לי: בגדוד הרביעי של הפלמ"ח.

באותו ערב נסעתי לביתו בזכרון יעקב וראיינתי אותו. מצאתי את הנעדר -- חי!! וכל זאת בשתים עשרה שעות (מאז השיחה עם נרי אריאלי יום קודם לכן). התברר שגוטמן השתתף בקרב על נבי סמואל קיבל מכה בראש והתעורר בקריית ענבים. הוא לא זכר כלום מהקרב.
בינתיים המשכתי לחקור את המקרה של מרדכי פרנקו ואף הגעתי לפתרון.
לפני כשנתיים קיבלתי את התיק של יעקב רוזנבאום שנפל בקרב נבי סמואל. בקרב נפלו 35 חללים וכולם נקברו בקבר אחים בקריית ענבים.
בין המסמכים שמצאתי בארכיון צה"ל היה מסמך אחד שתיאר את שמות הנופלים וקבורתם בקבר האחים. מתברר שבין הנופלים שהוטמנו בקבר האחים היה דוד גוטמן.
כיוון שמצאתי אותו בחיים ברור שהם קברו מישהו אחר. הגופות חוללו על ידי הערבים ולכן בחלק מהמקרים לא ניתן היה לזהות את הנופלים. כאשר התבררה הטעות הורידו את שמו של גוטמן מקבר האחים אך לא ביררו מי החלל ה- 35. נכון להיום יש בקריית ענבים 34 כריות בקבר האחים אך קבורים בו בוודאות 35. ביום חמישי יוסיפו בטקס צבאי מלא כרית נוספת עם שמו של רוזנבאום. אם לא הייתי מוצא בדרך מקרה את דוד גוטמן לא הייתי יכול לפתור את התיק של רוזנבאום.

הצלחתי לברר פרטים נוספים על משפחתו של רוזנבאום. כפי שיפורט להלן:
שלחתי מייל לארגון יוצאי מרכז אירופה בתל אביב ולמוזיאון היקים בנהריה. שיתוף הפעולה היה יוצא מן הכלל ושוחחתי היום עם שני אנשים שהכירו היטב את משפחת רוזנבאום. האישה ששוחחתי איתה (חומה גפני) גרה בנהריה והוריה היו שכנים של המשפחה.
הראשונים להגיע היו הסבא וסבתא של רוזנבאום. לסבא (ארנולד פרידמן) היה רגל מעץ. האו איבד את רגלו במלחמת העולם הראשונה ועלה לארץ בשנת 1938. הוא קנה בית עם שטח אדמה, פרות מהערבים ובנה רפת. שנה לאחר מכן עלתה הבת שלו רוזה רוזנבאום יחד עם בעלה ארנסט (איזידור) ובנם היחיד קורט רוזנבאום. (מסמכי העלייה בארכיון הציוני עולים בקנה אחד עם העדות). המשפחה עסקה בתעשיית החלב בגרמניה והמשיכה באותו משלח יד גם בארץ. עם קבלת השילומים מגרמניה עזבה המשפחה את הארץ והתגוררה בעיר בון. רוזה, אמו של יעקב, קנתה דירה בשדרות הנשיא 124 אך הייתה זו דירה להשקעה בלבד. היא ביקרה בארץ מספר פעמים אך כאמור מרכז חייה היה גרמניה.
עדות שנייה היא של חבר טוב של יעקב רוזנבאום. שמו אלחנן אילת. הוא סיפר לי שיעקב לא ידע עברית והוא לימד אותו עברית בבית משפחת רוזנבאום ברחוב הרצל פינת מרגוע (כיום שטייניץ). בתמורה הוא קיבל כוס חלב. לדבריו, המחנך אפרים יואל שינה את שמו מקורט ליעקב.
הבית היה בית יקי נוקשה מאוד ויעקב חטף מכות נמרצות מהוריו. ההורים לא היו מעורבים בחייו, חיוך לא עלה שפתיהם והם היו אנשים קשיי יום. הוא רצה ללמוד והם רצו שיעבוד במשק הבית. יעקב ברח מהבית כדי להתגייס לפלמ"ח, השתתף בקרבות על ירושלים ושבוע לפני נפילתו הוא אף הראה לו את כובע הצמר שלו מנוקב בכדורים. בנוסף, הוא סיפר לי, שברחוב של רוזנבאום נפלו עוד שני בנים יחידים להורים מגרמניה: יצחק רוזנהיימר וחנוך קרמנר. גם במקרה זה ההורים עזבו את הארץ וחזרו לגרמניה. לאלחנן אילת יש תמונה של רוזנבאום עם קבוצת חברים.
אחת מהנשים בתמונה היא הסבתא של קרנית גולדוואסר. הוא לא ידע שום דבר על הקרב בו נפל ונסיבות מותו. מאוד התרגש לשמוע על פתרון התעלומה והוא מתכוון להגיע לטקס גילוי המצבה ביום חמישי.


לתמונות נוספות ב: אוסף פריזם
בעת הטיול שלי באחוזה של שנת 1936, ניתן לראות כאן בית נמוך. בנו של בעל הבית, ישראל שינפלד, סיפר לי שביתם נבנה כאן בסוף שנות העשרים.

ואכן התכניות לקראת רישוי בעירייה מראות שמשרד האדריכלים אוראל וזוהר הגישו בקשה לרישיון לבית בשנת 1934 על בסיס של מבנה ישן יותר שעמד כאן.

לבית זה קומת מסד וקומה נוספת. לבית היו מרפסות פתוחות וגג שטוח, ספרו דייריו, והדבר נראה גם בתכניות של הבית. האדריכלים אוראל וזוהר הם שנתנו לבית את הסממנים האופייניים לסגנון הבינלאומי: גג שטוח, חדר מדרגות עם חלון סרט מאורך מברזל וזכוכית להחדרת האור, חלונות עגולים טיפוסיים, גגונים קטנים מעל הכניסה והחלונות, וכנראה שהבית היה מצופה טיח לבן.

הבית נבנה עבור ראובן שינפלד, שעל סיבות גלגולו לאחוזה סופר בפרק י"ג.
כזכור, עד לסיום בנייתו של בית זה, התגוררו ראובן, רחל שינפלד וילדיהם בבית מספר 10. לאחר שנמכרה המכולת ברחוב חורב 10 לגינגולד, פתח ראובן מחסן תבואות של התאחדות האיכרים בעיר התחתית, במבנה בו נמצא מסגד אל-איסתיקלל ברחוב קיבוץ גלויות 1, ומאוחר יותר הפך לסוחר עצמאי. בזמן הצנע ייבא ראובן שינפלד ביצים וקרפיונים ו"גם דג לקרדה", ציינו השכנים.

הבן ישראל הלך לבית ספר עממי א' בהדר. גם אחרי שעלו לכרמל, בהיותו בן שבע, המשיך ללמוד בבית הספר בעיר. הוא היה נוסע בבוקר באוטובוס של קו 4, אחרי הלימודים היה הולך לבית סבא וסבתא משה וברכה שינפלד בעיר, ובערב היה חוזר באוטובוס הביתה. את לימודי התיכון סיים בבית הספר הריאלי במחזור של שנת 1936/37. לראובן ורחל גם שתי בנות, מינה ואביגיל.
ראובן נפטר בשנת 1956, האם רחל נפטרה בשנת 1998 בגיל 97. ישראל, שסיפר לי את סיפור המשפחה, נפטר בשנת 2007.

13e
תכנית הבית                                           חזית צפונית חלון                     חדר המדרגות גגון מעל לחלון

בשנת 1933 הגיעה לחורב 4 משפחת הילב. עו"ד קרל קלמן בן הרמן הילב וגרטרודה בת וולף טראוב, מורה לפסנתר, שעלו ארצה פעם ראשונה בשנת 1926, חזרו לגרמניה ועלו שוב בשנת 1932.
תחילה גרו ביפה נוף ואז עברו ל"בית שינפלד". בגלל השיפוע, הבניין עמד בחלקו על עמודים וחלקו על הסלע. משפחת הילב שכרה את קומת המסד האחורית ושיפצה שם חדר למגורים. "כולם גרו בחדר אחד. אמא שמה פרימוס על הסלע וזה היה המטבח.
יותר מאוחר הזמינו גנן עם פטיש גדול והוא חצב בסלע והרחיב את השטח, ממנו עשו חדר נוסף לילדים", סיפרה לי מרים.
לקרל וגרטרוד היו שלושה ילדים: גד (רב החובל) נולד בשנת 1924, מרים (סמולנסק) נולדה בשנת 1925 והייתה בת 10 חודשים כשעלו ארצה והאח מיכה. לאחר זמן מה עברו לדירה בקומת הקרקע ברחוב חורב 16. (ראו פרק ט'). גרטרודה בת וולף טראוב נפטרה בשנת 1963, קרל קלמן הילב נפטר בשנת 1973. מרים הילב סמולנסק נפטרה בשנת 2007, וגד הילב נפטר בשנת 2009.
בשנת 1936 הגיעה לאחוזה משפחת לרנר וקנתה את דירתה של משפחת שינפלד בקומת הקרקע של המבנה. בחלק הקדמי, הפונה לרחוב, פתחו בית מרקחת, ואילו דירתם הייתה בחלק האחורי של הבית באותה קומה.

רחל הימלפרב לרנר
, ילידה בוקרסט, רומניה, 1906, עלתה ארצה בשנת 1926. רחל למדה רוקחות בפראג לפני המלחמה והתחילה לעבוד כרוקחת בוינה. אח"כ באה ארצה כתיירת, וכאן הכירה את קלמן לרנר. קלמן לרנר היה יליד גליציה. הוא הגיע ארצה בשנת 1924, בגיל 15-16, והיה בוגר מקווה ישראל.

הזוג נישא נישואים פיקטיביים על-מנת שיוכלו להישאר כאן, אך הם נקשרו אחד בשני והחליטו להמשיך בחיים משותפים. רחל נסעה למשפחתה לוינה, אך שבה וחזרה ארצה. אביה, יהודה הימלפרב, הגיע ארצה עם ציוד מלא לבית מרקחת ובשנת 1936 נפתח בבית זה "בית מרקחת אחוזה"

14e
בית מרקחת אחוזה 2005

רבים מתושבי אחוזה זוכרים את בית המרקחת על ציודו המיוחד: ארונות עץ משובח עם מדפים ומגרות "תוצרת וינה", שלא השתנו ושלא נס לחם עם הזמן.
לי זכור השעון מעץ חום שהראה ללקוחות כיצד הזמן שחלף לא הרע עם בית המרקחת. בנוסף לעזרתו בבית המרקחת, עבד קלמן לרנר כגנן בבתי השכונה. האחיות פייג-פגי מרחוב דישראלי 3 סיפרו שקלמן לרנר האגרונום יעץ לרבקה פייג בנושא הצמחייה בביתם.

גם גב' יעקוב מרחוב חורב 9 סיפרה לי שנתנה שתיל של היביסקוס בצבע לבן לקלמן לרנר, ששתל אותו בחזית ביתו. "הצמח מת יחד עם אדון לרנר" סיפרה, והבן עמוס לרנר אישר סיפור זה.
לבני הזוג לרנר נולדו שני ילדים: עמוס ונורית. נורית ביקרה בגן אלמן הסמוך (פרק י"ד) ולמדה בבית הספר הריאלי. נורית סיפרה לי שבבית המרקחת היה הטלפון הראשון באחוזה. רבים באו לטלפן מבית המרקחת, "גם מאחוזת ילדים במעלה רחוב חורב!".

בית המרקחת פעל באחוזה במשך 70 שנה ונסגר בשנת 2007. יהודה הימלפרב נפטר בשנת 1954, קלמן לרנר בן צבי נפטר בשנת 1984 בגיל 78 ורחל לרנר בת יהודה נפטרה בשנת 1993. בנם עמוס המשיך לעבוד בבית המרקחת עד לסגירתו, כעבור שבעים שנה.

15e
עמוס לרנר בבית המרקחת, 2005

משפחה נוספת שהתגוררה בבית זה בשנות השלושים הייתה משפחתם של גרייטל נוסבאום אפשטיין ותיאודור אפשטיין. גב' אפשטיין הייתה צלמת. "היא צילמה צילומים יפים של ילדים בתנועה, שנעו באופן טבעי, לא כפי שנהגו לצלם פעם ילדים באולפן". סיפרו שכנים. גרייטל עשתה גם עבודות יד יפות כגון מחרוזות, הזכורות לשכנותיה, ועבדה בבית הקרנות בחנות של גב' חצרוני. המשפחה עברה לגור ברמת גן ובני הזוג חיו שם עד שיבה טובה.

מעל בית המרקחת גרה משפחת קופמן. אליזבט אלישבע טיפנטל ופאול קופמן, הייתה זו משפחה הולנדית, שנדדה בכל אירופה עד שהגיעו לגרמניה, ומשם עלו ארצה בשנת 1937.
בתם רות נולדה בגרמניה ב-1914, ועלתה ארצה בשנת 1934. הבן קרל נשאר רווק וגר עם הוריו. משפחת קופמן גרה בחורב 4 עד שנת 1960, אז עברו לרחוב הצופים. רות קופמן צוקר הייתה בעלת דיפלומה של גרפולוגיה פסיכולוגית ושלטה היטב בשפות הגרמנית, אנגלית וצרפתית. את כישוריה אלו הביאה ל-ש"י, שירות הידיעות של ה"הגנה". את קורותיה פרסמה בספר "אני? מרגלת?"
בספר היא מספרת על האירועים המופלאים בהם לקחה חלק במסגרת הש"י. ידיעת שפות וחינוכה האירופאי הקלו עליה להתיידד עם קצינים אנגלים ועם ערבים, וללמוד את אורחותיהם, דבר שהיה לתועלת רבה. אחד המבצעים בהם הייתה מעורבת היה איסוף ידיעות בשנת 1946 שסייעו לפוצץ את הרדאר בכרמל. רות פתחה מכון לגרפולוגיה בשנת 1945 ובתה תמר כבירי מנהלת אותו כיום.

16e
רות קופמן -צוקר ובנה אלי

אליהו ורחל גבריאלוביץ קנו את הבית ממשפחת שיינפלד בשנות הארבעים והפכו לבעלי הבית. משפחת גבריאלוביץ הייתה אחת מהמשפחות הראשונות שהתיישבה בכרמל.
הייתה זו משפחה בעלת אמצעים, שקנתה מידי יורשי קלר חלק מבנייניו שבכרמל. סימה גבריאלוביץ, בת המשפחה סיפרה, שבילדותם גרו במרכז הכרמל ב"מלון כרמל" ברחוב קלר. הילדים הלכו לבית ספר במנזר גרמני בסביבה, מהעדר בית ספר אחר. אך כשההורים הבחינו שהילדים כורעים ברך ומצטלבים, וממלמלים תפילות לישו הנוצרי, התחללו והוציאו אותם מהמנזר.

אליהו רשם את ילדיו לבית הספר עממי א' ברחוב ביאליק בהדר, ובכל בוקר רכבו הילדים על חמורים במורד ההר, כשהמחמרים שומרים עליהם ומובילים אותם בחזרה הביתה לעת ערב. אותו שביל, שהפך למדרגות, נקרא עד היום "שביל החמורים". תוכלו לרדת בהם היום מרחוב יפה נוף ועד לרחוב ארלוזורוב, בקצהו העליון של רחוב בלפור.
כרמלה גבריאלוביץ בתו של אליהו הייתה ילידת 1918/9. נאמר עליה שהייתה ה"יהודייה הראשונה שנולדה בכרמל". היא ובעלה מקסים כהן או קאהן נכנסו לבית בסביבות שנת 1946. לקראת כניסתם לבית זה, הוסיפו לבית עוד קומה, והם גרו בקומה העליונה. מקסים למד טכנולוגיה בטכניון, היה פעיל ב"הגנה". ב-1940 התגייס לצבא הבריטי, לשירות שנמשך עד שנת 1946. בתקופה זו נכנסו לגור בחורב 4.
מקסי השתתף בקורס הקצינים הראשון שארגנו הבריטים ליהודים ולערבים, והתמנה למייג'ור הצעיר ביותר ששרת בבריגדה, ואחד מבעלי הדרגות הבכירות ב"הגנה".כינויו היה "מקסיקן", ויש שחשבוהו למקסיקני, בשל עיניו השחורות ושערו השחור והמתולתל. בשנת 1945 השתתף בהצלת שארית הפלטה דרך הולנד ובלגיה. עם שחרורו החל לסחור במצרכים במחנות הצבא הבריטי, ובתוך כך רכש נשק ותחמושת ל"הגנה".
במלחמת העצמאות פיקד על שני גדודים ב"הגנה", אחד מהם היה גדוד חיפני, שהגן על קווי התחבורה והתנועה לחיפה וממנה. הוא לחם בחיפה והתמנה למפקד חטיבת כרמלי. אחר המלחמה שרת כקצין גבוה במשטרה, והקים בית ספר לשוטרים בשפרעם ומאוחר יותר הקים את משמר הגבול והתמנה כסגן מפקד מחוז במשטרת חיפה. מקסי כהן נפטר בשנת 2009~., כרמלה כהן בת רחל ואליהו נפטרה ב-1999.

17e
כרמלה גבריאלוביץ ומקסים כהן

בשנת 1949 נכנסו לגור ליד משפחת קופמן, בקומה האמצעית של הבית, בנימין גבריאלוביץ, בנם של אליהו וסימה גבריאלוביץ-גבריאלי. בנימין נולד בחיפה בשנת 1914 ואשתו סימה, ילידת 1921, נולדה בגליניאני שבמזרח גליציה, ועלתה ארצה בשנת 1923.
לפני קום המדינה הייתה סימה גבריאלי קשרית של ה"הגנה" בין בית אורן ושאר נקודות השמירה, ושידרה מבית ועד אחוזה שברחוב סיני. לכשגילו האנגלים את מקום השידור, עברו סימה וחבריה לשדר בבית פרטי בפינת צפרירים. לאחר קום המדינה עברה סימה לגור בחורב 4, שם התפנתה דירה של גרמני נוצרי ובחורה תורכיה, שעסקו לכאורה בעסקי שטיחים. סיבת הפינוי הייתה גילוי ה"הגנה" כי הדייר התמים הגרמני אינו אלא מרגל הבא לאסוף ידיעות מהעורף.
סיפור זה סופר לי על ידי דיירי העבר של אחוזה, ולנו לא נותר אלא להאמין בו. בנימין גבריאלוביץ היה מהנדס מכונות וסימה הייתה ציירת ומורה בבית ספר זיכרון יוסף בין השנים 1954-1977. בנימין וסימה גרו ברחוב חורב 4 עד שנת 1964, אז עברה המשפחה לגור ברחוב מוריה.

לאחר שנסגר בית המרקחת הוותיק, נפתחה בו חנות בגדים. בחלק האחורי של הבית, במקום בו גרה משפחת הילב, קיים היום מכון למכשירי שמיעה. בית נוסף נבנה על חלקו האחורי של המגרש. גם שאר הדירות אוכלסו על ידי מכונים ומרפאות שונים, שכן מיקומו של הבית על הציר המרכזי של הכרמל, הופך אותו למבוקש לצרכי מסחר. אך סיפוריהם המופלאים של דייריו הראשונים עדיין מהדהדים בין קירותיו של הבית ומזכירים את עברו.

מקורות:

שיחות עם עמוס ונורית לרנר, שיחות עם מרים הילב סמולנסק, שיחה עם נועם גבריאלי. שיחה עם רות קופמן. שיחות עם ישראל, מינה ואביגיל שינפלד בשנת 2005

אהרוני, שרה. אישים ומעשים בחיפה, כפר סבא, מקסם בע"מ, 1993

גבריאלי, סימה."ראשונים על הכרמל". בעלון מחזור 50 אחוזה - מפרי עתנו. בית הספר "זיכרון יוסף אחוזה"., חיפה 1986

צוקר, רות. אני? מרגלת? משרד הבטחון ההוצאה לאור, 1997

מידע על רות צוקר ניתן למצוא גם באינטרנט.

התמונה של כרמלה גבריאלוביץ מקסים כהן היא מתוך הספר "אישים ומעשים בחיפה"

התמונה של רות צוקר ובנה היא מתוך ספרה "אני? מרגלת?"
בעת הטיול שלי באחוזה של שנת 1936, ניתן לראות כאן בית נמוך. בנו של בעל הבית, ישראל שינפלד, סיפר לי שביתם נבנה כאן בסוף שנות העשרים.

ואכן התכניות לקראת רישוי בעירייה מראות שמשרד האדריכלים אוראל וזוהר הגישו בקשה לרישיון לבית בשנת 1934 על בסיס של מבנה ישן יותר שעמד כאן.

לבית זה קומת מסד וקומה נוספת. לבית היו מרפסות פתוחות וגג שטוח, ספרו דייריו, והדבר נראה גם בתכניות של הבית. האדריכלים אוראל וזוהר הם שנתנו לבית את הסממנים האופייניים לסגנון הבינלאומי: גג שטוח, חדר מדרגות עם חלון סרט מאורך מברזל וזכוכית להחדרת האור, חלונות עגולים טיפוסיים, גגונים קטנים מעל הכניסה והחלונות, וכנראה שהבית היה מצופה טיח לבן.

הבית נבנה עבור ראובן שינפלד, שעל סיבות גלגולו לאחוזה סופר בפרק י"ג.
כזכור, עד לסיום בנייתו של בית זה, התגוררו ראובן, רחל שינפלד וילדיהם בבית מספר 10. לאחר שנמכרה המכולת ברחוב חורב 10 לגינגולד, פתח ראובן מחסן תבואות של התאחדות האיכרים בעיר התחתית, במבנה בו נמצא מסגד אל-איסתיקלל ברחוב קיבוץ גלויות 1, ומאוחר יותר הפך לסוחר עצמאי. בזמן הצנע ייבא ראובן שינפלד ביצים וקרפיונים ו"גם דג לקרדה", ציינו השכנים.

הבן ישראל הלך לבית ספר עממי א' בהדר. גם אחרי שעלו לכרמל, בהיותו בן שבע, המשיך ללמוד בבית הספר בעיר. הוא היה נוסע בבוקר באוטובוס של קו 4, אחרי הלימודים היה הולך לבית סבא וסבתא משה וברכה שינפלד בעיר, ובערב היה חוזר באוטובוס הביתה. את לימודי התיכון סיים בבית הספר הריאלי במחזור של שנת 1936/37. לראובן ורחל גם שתי בנות, מינה ואביגיל.
ראובן נפטר בשנת 1956, האם רחל נפטרה בשנת 1998 בגיל 97. ישראל, שסיפר לי את סיפור המשפחה, נפטר בשנת 2007.

חורב 4
תכנית הבית                                           חזית צפונית חלון                     חדר המדרגות גגון מעל לחלון

בשנת 1933 הגיעה לחורב 4 משפחת הילב. עו"ד קרל קלמן בן הרמן הילב וגרטרודה בת וולף טראוב, מורה לפסנתר, שעלו ארצה פעם ראשונה בשנת 1926, חזרו לגרמניה ועלו שוב בשנת 1932.
תחילה גרו ביפה נוף ואז עברו ל"בית שינפלד". בגלל השיפוע, הבניין עמד בחלקו על עמודים וחלקו על הסלע. משפחת הילב שכרה את קומת המסד האחורית ושיפצה שם חדר למגורים. "כולם גרו בחדר אחד. אמא שמה פרימוס על הסלע וזה היה המטבח.
יותר מאוחר הזמינו גנן עם פטיש גדול והוא חצב בסלע והרחיב את השטח, ממנו עשו חדר נוסף לילדים", סיפרה לי מרים.
לקרל וגרטרוד היו שלושה ילדים: גד (רב החובל) נולד בשנת 1924, מרים (סמולנסק) נולדה בשנת 1925 והייתה בת 10 חודשים כשעלו ארצה והאח מיכה. לאחר זמן מה עברו לדירה בקומת הקרקע ברחוב חורב 16. (ראו פרק ט'). גרטרודה בת וולף טראוב נפטרה בשנת 1963, קרל קלמן הילב נפטר בשנת 1973. מרים הילב סמולנסק נפטרה בשנת 2007, וגד הילב נפטר בשנת 2009.
בשנת 1936 הגיעה לאחוזה משפחת לרנר וקנתה את דירתה של משפחת שינפלד בקומת הקרקע של המבנה. בחלק הקדמי, הפונה לרחוב, פתחו בית מרקחת, ואילו דירתם הייתה בחלק האחורי של הבית באותה קומה.

רחל הימלפרב לרנר
, ילידה בוקרסט, רומניה, 1906, עלתה ארצה בשנת 1926. רחל למדה רוקחות בפראג לפני המלחמה והתחילה לעבוד כרוקחת בוינה. אח"כ באה ארצה כתיירת, וכאן הכירה את קלמן לרנר. קלמן לרנר היה יליד גליציה. הוא הגיע ארצה בשנת 1924, בגיל 15-16, והיה בוגר מקווה ישראל.

הזוג נישא נישואים פיקטיביים על-מנת שיוכלו להישאר כאן, אך הם נקשרו אחד בשני והחליטו להמשיך בחיים משותפים. רחל נסעה למשפחתה לוינה, אך שבה וחזרה ארצה. אביה, יהודה הימלפרב, הגיע ארצה עם ציוד מלא לבית מרקחת ובשנת 1936 נפתח בבית זה "בית מרקחת אחוזה"

בית מרקחת אחוזה
בית מרקחת אחוזה 2005

רבים מתושבי אחוזה זוכרים את בית המרקחת על ציודו המיוחד: ארונות עץ משובח עם מדפים ומגרות "תוצרת וינה", שלא השתנו ושלא נס לחם עם הזמן.
לי זכור השעון מעץ חום שהראה ללקוחות כיצד הזמן שחלף לא הרע עם בית המרקחת. בנוסף לעזרתו בבית המרקחת, עבד קלמן לרנר כגנן בבתי השכונה. האחיות פייג-פגי מרחוב דישראלי 3 סיפרו שקלמן לרנר האגרונום יעץ לרבקה פייג בנושא הצמחייה בביתם.

גם גב' יעקוב מרחוב חורב 9 סיפרה לי שנתנה שתיל של היביסקוס בצבע לבן לקלמן לרנר, ששתל אותו בחזית ביתו. "הצמח מת יחד עם אדון לרנר" סיפרה, והבן עמוס לרנר אישר סיפור זה.
לבני הזוג לרנר נולדו שני ילדים: עמוס ונורית. נורית ביקרה בגן אלמן הסמוך (פרק י"ד) ולמדה בבית הספר הריאלי. נורית סיפרה לי שבבית המרקחת היה הטלפון הראשון באחוזה. רבים באו לטלפן מבית המרקחת, "גם מאחוזת ילדים במעלה רחוב חורב!".

בית המרקחת פעל באחוזה במשך 70 שנה ונסגר בשנת 2007. יהודה הימלפרב נפטר בשנת 1954, קלמן לרנר בן צבי נפטר בשנת 1984 בגיל 78 ורחל לרנר בת יהודה נפטרה בשנת 1993. בנם עמוס המשיך לעבוד בבית המרקחת עד לסגירתו, כעבור שבעים שנה.

עמוס לרנר
עמוס לרנר בבית המרקחת, 2005

משפחה נוספת שהתגוררה בבית זה בשנות השלושים הייתה משפחתם של גרייטל נוסבאום אפשטיין ותיאודור אפשטיין. גב' אפשטיין הייתה צלמת. "היא צילמה צילומים יפים של ילדים בתנועה, שנעו באופן טבעי, לא כפי שנהגו לצלם פעם ילדים באולפן". סיפרו שכנים. גרייטל עשתה גם עבודות יד יפות כגון מחרוזות, הזכורות לשכנותיה, ועבדה בבית הקרנות בחנות של גב' חצרוני. המשפחה עברה לגור ברמת גן ובני הזוג חיו שם עד שיבה טובה.

מעל בית המרקחת גרה משפחת קופמן. אליזבט אלישבע טיפנטל ופאול קופמן, הייתה זו משפחה הולנדית, שנדדה בכל אירופה עד שהגיעו לגרמניה, ומשם עלו ארצה בשנת 1937.
בתם רות נולדה בגרמניה ב-1914, ועלתה ארצה בשנת 1934. הבן קרל נשאר רווק וגר עם הוריו. משפחת קופמן גרה בחורב 4 עד שנת 1960, אז עברו לרחוב הצופים. רות קופמן צוקר הייתה בעלת דיפלומה של גרפולוגיה פסיכולוגית ושלטה היטב בשפות הגרמנית, אנגלית וצרפתית. את כישוריה אלו הביאה ל-ש"י, שירות הידיעות של ה"הגנה". את קורותיה פרסמה בספר "אני? מרגלת?"
בספר היא מספרת על האירועים המופלאים בהם לקחה חלק במסגרת הש"י. ידיעת שפות וחינוכה האירופאי הקלו עליה להתיידד עם קצינים אנגלים ועם ערבים, וללמוד את אורחותיהם, דבר שהיה לתועלת רבה. אחד המבצעים בהם הייתה מעורבת היה איסוף ידיעות בשנת 1946 שסייעו לפוצץ את הרדאר בכרמל. רות פתחה מכון לגרפולוגיה בשנת 1945 ובתה תמר כבירי מנהלת אותו כיום.

רות קופמן-צוקר ובנה אלי
רות קופמן -צוקר ובנה אלי

אליהו ורחל גבריאלוביץ קנו את הבית ממשפחת שיינפלד בשנות הארבעים והפכו לבעלי הבית. משפחת גבריאלוביץ הייתה אחת מהמשפחות הראשונות שהתיישבה בכרמל.
הייתה זו משפחה בעלת אמצעים, שקנתה מידי יורשי קלר חלק מבנייניו שבכרמל. סימה גבריאלוביץ, בת המשפחה סיפרה, שבילדותם גרו במרכז הכרמל ב"מלון כרמל" ברחוב קלר. הילדים הלכו לבית ספר במנזר גרמני בסביבה, מהעדר בית ספר אחר. אך כשההורים הבחינו שהילדים כורעים ברך ומצטלבים, וממלמלים תפילות לישו הנוצרי, התחללו והוציאו אותם מהמנזר.

אליהו רשם את ילדיו לבית הספר עממי א' ברחוב ביאליק בהדר, ובכל בוקר רכבו הילדים על חמורים במורד ההר, כשהמחמרים שומרים עליהם ומובילים אותם בחזרה הביתה לעת ערב. אותו שביל, שהפך למדרגות, נקרא עד היום "שביל החמורים". תוכלו לרדת בהם היום מרחוב יפה נוף ועד לרחוב ארלוזורוב, בקצהו העליון של רחוב בלפור.
כרמלה גבריאלוביץ בתו של אליהו הייתה ילידת 1918/9. נאמר עליה שהייתה ה"יהודייה הראשונה שנולדה בכרמל". היא ובעלה מקסים כהן או קאהן נכנסו לבית בסביבות שנת 1946. לקראת כניסתם לבית זה, הוסיפו לבית עוד קומה, והם גרו בקומה העליונה. מקסים למד טכנולוגיה בטכניון, היה פעיל ב"הגנה". ב-1940 התגייס לצבא הבריטי, לשירות שנמשך עד שנת 1946. בתקופה זו נכנסו לגור בחורב 4.
מקסי השתתף בקורס הקצינים הראשון שארגנו הבריטים ליהודים ולערבים, והתמנה למייג'ור הצעיר ביותר ששרת בבריגדה, ואחד מבעלי הדרגות הבכירות ב"הגנה".כינויו היה "מקסיקן", ויש שחשבוהו למקסיקני, בשל עיניו השחורות ושערו השחור והמתולתל. בשנת 1945 השתתף בהצלת שארית הפלטה דרך הולנד ובלגיה. עם שחרורו החל לסחור במצרכים במחנות הצבא הבריטי, ובתוך כך רכש נשק ותחמושת ל"הגנה".
במלחמת העצמאות פיקד על שני גדודים ב"הגנה", אחד מהם היה גדוד חיפני, שהגן על קווי התחבורה והתנועה לחיפה וממנה. הוא לחם בחיפה והתמנה למפקד חטיבת כרמלי. אחר המלחמה שרת כקצין גבוה במשטרה, והקים בית ספר לשוטרים בשפרעם ומאוחר יותר הקים את משמר הגבול והתמנה כסגן מפקד מחוז במשטרת חיפה. מקסי כהן נפטר בשנת 2009~., כרמלה כהן בת רחל ואליהו נפטרה ב-1999.

כרמלה גבריאלוביץ ומקסים כהן
כרמלה גבריאלוביץ ומקסים כהן

בשנת 1949 נכנסו לגור ליד משפחת קופמן, בקומה האמצעית של הבית, בנימין גבריאלוביץ, בנם של אליהו וסימה גבריאלוביץ-גבריאלי. בנימין נולד בחיפה בשנת 1914 ואשתו סימה, ילידת 1921, נולדה בגליניאני שבמזרח גליציה, ועלתה ארצה בשנת 1923.
לפני קום המדינה הייתה סימה גבריאלי קשרית של ה"הגנה" בין בית אורן ושאר נקודות השמירה, ושידרה מבית ועד אחוזה שברחוב סיני. לכשגילו האנגלים את מקום השידור, עברו סימה וחבריה לשדר בבית פרטי בפינת צפרירים. לאחר קום המדינה עברה סימה לגור בחורב 4, שם התפנתה דירה של גרמני נוצרי ובחורה תורכיה, שעסקו לכאורה בעסקי שטיחים. סיבת הפינוי הייתה גילוי ה"הגנה" כי הדייר התמים הגרמני אינו אלא מרגל הבא לאסוף ידיעות מהעורף.
סיפור זה סופר לי על ידי דיירי העבר של אחוזה, ולנו לא נותר אלא להאמין בו. בנימין גבריאלוביץ היה מהנדס מכונות וסימה הייתה ציירת ומורה בבית ספר זיכרון יוסף בין השנים 1954-1977. בנימין וסימה גרו ברחוב חורב 4 עד שנת 1964, אז עברה המשפחה לגור ברחוב מוריה.

לאחר שנסגר בית המרקחת הוותיק, נפתחה בו חנות בגדים. בחלק האחורי של הבית, במקום בו גרה משפחת הילב, קיים היום מכון למכשירי שמיעה. בית נוסף נבנה על חלקו האחורי של המגרש. גם שאר הדירות אוכלסו על ידי מכונים ומרפאות שונים, שכן מיקומו של הבית על הציר המרכזי של הכרמל, הופך אותו למבוקש לצרכי מסחר. אך סיפוריהם המופלאים של דייריו הראשונים עדיין מהדהדים בין קירותיו של הבית ומזכירים את עברו.

מקורות:

שיחות עם עמוס ונורית לרנר, שיחות עם מרים הילב סמולנסק, שיחה עם נועם גבריאלי. שיחה עם רות קופמן. שיחות עם ישראל, מינה ואביגיל שינפלד בשנת 2005

אהרוני, שרה. אישים ומעשים בחיפה, כפר סבא, מקסם בע"מ, 1993

גבריאלי, סימה."ראשונים על הכרמל". בעלון מחזור 50 אחוזה - מפרי עתנו. בית הספר "זיכרון יוסף אחוזה"., חיפה 1986

צוקר, רות. אני? מרגלת? משרד הבטחון ההוצאה לאור, 1997

מידע על רות צוקר ניתן למצוא גם באינטרנט.

התמונה של כרמלה גבריאלוביץ מקסים כהן היא מתוך הספר "אישים ומעשים בחיפה"

התמונה של רות צוקר ובנה היא מתוך ספרה "אני? מרגלת?"