סקירות ועדכונים
סקירות ועדכונים
חמישי, 25 מרס 2010 00:00

פתרון תעלומה שנמשכה 62 שנה!

בהמשך להעלאת אוסף פריזם למערכת ה"מרכז למדיה-דיגיטלית" ותמונתו של יעקב רוזנבאום המופיעה בו קבלנו את הספור המעניין הבא שכתב ד"ר גור אלרואי מהחוג ללימודי ארץ ישראל.

מצאתי במאגר התמונות שלנו תמונה של יעקב רוזנבאום מהאוסף של פריזם. נכתב שם שיעקב רוזנבאום היה חברו של הצלם (פריזם)
היום ה-25.3.10 יתקיים בקריית ענבים טקס גילוי מצבה לנעדר יעקב רוזנבאום שנפל בקרב על נבי סמואל.
כפי שתראו להלן, החוג ללימודי ישראל מעורב באיזשהו אופן בפתרון תעלומה שנמשכה כ- 62 שנה!

13
יעקב רוזנבאום מתוך אוסף פריזאם

במילואים אני קצין ביחידת איתור נעדרים ואת התיק של רוזנבאום קיבלתי לפני מספר שנים. לשמחתי הצלחתי להגיע לפתרון.
לפני כמה שנים חקרתי את המקרה של הנעדר מרדכי פרנקו. כדי לקדם את החקירה התקשר אלי במוצאי שבת נרי אריאלי - אחראי על תיקי תש"ח ביחידת אית"ן - וביקש ממני לחקור גם את המקרה של הנעדר דוד גוטמן אשר לטענתו המקרה שלו יכול לקדם אותי בחקירה של פרנקו.
שאלתי אותו היכן דוד גוטמן גר והוא ענה לי בשפיה. למחרת בבוקר לימדתי סמינר בשם 'העליות הראשונות'. בתום הסמינר ניגשה אלי סטודנטית וביקשה ממני לכתוב עבודה סמינריונית על שפיה בעלייה הראשונה ובעלייה השנייה. לשאלתי למה דווקא שפיה? היא ענתה לי כי היא מורה בפנימיה בשפיה. ואז שאלתי אותה שאלה מוזרה: האם את מכירה את דוד גוטמן? להפתעתי היא אמרה לי שכן והתברר לי שבכל יום עצמאות הוא מספר לתלמידיה על קרבות תש"ח. שאלתי אותה היכן הוא שירת? היא ענתה לי: בגדוד הרביעי של הפלמ"ח.

באותו ערב נסעתי לביתו בזכרון יעקב וראיינתי אותו. מצאתי את הנעדר -- חי!! וכל זאת בשתים עשרה שעות (מאז השיחה עם נרי אריאלי יום קודם לכן). התברר שגוטמן השתתף בקרב על נבי סמואל קיבל מכה בראש והתעורר בקריית ענבים. הוא לא זכר כלום מהקרב.
בינתיים המשכתי לחקור את המקרה של מרדכי פרנקו ואף הגעתי לפתרון.
לפני כשנתיים קיבלתי את התיק של יעקב רוזנבאום שנפל בקרב נבי סמואל. בקרב נפלו 35 חללים וכולם נקברו בקבר אחים בקריית ענבים.
בין המסמכים שמצאתי בארכיון צה"ל היה מסמך אחד שתיאר את שמות הנופלים וקבורתם בקבר האחים. מתברר שבין הנופלים שהוטמנו בקבר האחים היה דוד גוטמן.
כיוון שמצאתי אותו בחיים ברור שהם קברו מישהו אחר. הגופות חוללו על ידי הערבים ולכן בחלק מהמקרים לא ניתן היה לזהות את הנופלים. כאשר התבררה הטעות הורידו את שמו של גוטמן מקבר האחים אך לא ביררו מי החלל ה- 35. נכון להיום יש בקריית ענבים 34 כריות בקבר האחים אך קבורים בו בוודאות 35. ביום חמישי יוסיפו בטקס צבאי מלא כרית נוספת עם שמו של רוזנבאום. אם לא הייתי מוצא בדרך מקרה את דוד גוטמן לא הייתי יכול לפתור את התיק של רוזנבאום.

הצלחתי לברר פרטים נוספים על משפחתו של רוזנבאום. כפי שיפורט להלן:
שלחתי מייל לארגון יוצאי מרכז אירופה בתל אביב ולמוזיאון היקים בנהריה. שיתוף הפעולה היה יוצא מן הכלל ושוחחתי היום עם שני אנשים שהכירו היטב את משפחת רוזנבאום. האישה ששוחחתי איתה (חומה גפני) גרה בנהריה והוריה היו שכנים של המשפחה.
הראשונים להגיע היו הסבא וסבתא של רוזנבאום. לסבא (ארנולד פרידמן) היה רגל מעץ. האו איבד את רגלו במלחמת העולם הראשונה ועלה לארץ בשנת 1938. הוא קנה בית עם שטח אדמה, פרות מהערבים ובנה רפת. שנה לאחר מכן עלתה הבת שלו רוזה רוזנבאום יחד עם בעלה ארנסט (איזידור) ובנם היחיד קורט רוזנבאום. (מסמכי העלייה בארכיון הציוני עולים בקנה אחד עם העדות). המשפחה עסקה בתעשיית החלב בגרמניה והמשיכה באותו משלח יד גם בארץ. עם קבלת השילומים מגרמניה עזבה המשפחה את הארץ והתגוררה בעיר בון. רוזה, אמו של יעקב, קנתה דירה בשדרות הנשיא 124 אך הייתה זו דירה להשקעה בלבד. היא ביקרה בארץ מספר פעמים אך כאמור מרכז חייה היה גרמניה.
עדות שנייה היא של חבר טוב של יעקב רוזנבאום. שמו אלחנן אילת. הוא סיפר לי שיעקב לא ידע עברית והוא לימד אותו עברית בבית משפחת רוזנבאום ברחוב הרצל פינת מרגוע (כיום שטייניץ). בתמורה הוא קיבל כוס חלב. לדבריו, המחנך אפרים יואל שינה את שמו מקורט ליעקב.
הבית היה בית יקי נוקשה מאוד ויעקב חטף מכות נמרצות מהוריו. ההורים לא היו מעורבים בחייו, חיוך לא עלה שפתיהם והם היו אנשים קשיי יום. הוא רצה ללמוד והם רצו שיעבוד במשק הבית. יעקב ברח מהבית כדי להתגייס לפלמ"ח, השתתף בקרבות על ירושלים ושבוע לפני נפילתו הוא אף הראה לו את כובע הצמר שלו מנוקב בכדורים. בנוסף, הוא סיפר לי, שברחוב של רוזנבאום נפלו עוד שני בנים יחידים להורים מגרמניה: יצחק רוזנהיימר וחנוך קרמנר. גם במקרה זה ההורים עזבו את הארץ וחזרו לגרמניה. לאלחנן אילת יש תמונה של רוזנבאום עם קבוצת חברים.
אחת מהנשים בתמונה היא הסבתא של קרנית גולדוואסר. הוא לא ידע שום דבר על הקרב בו נפל ונסיבות מותו. מאוד התרגש לשמוע על פתרון התעלומה והוא מתכוון להגיע לטקס גילוי המצבה ביום חמישי.


לתמונות נוספות ב: אוסף פריזם
חמישי, 25 מרס 2010 00:00

פתרון תעלומה שנמשכה 62 שנה!

בהמשך להעלאת אוסף פריזם למערכת ה"מרכז למדיה-דיגיטלית" ותמונתו של יעקב רוזנבאום המופיעה בו קבלנו את הספור המעניין הבא שכתב ד"ר גור אלרואי מהחוג ללימודי ארץ ישראל.

מצאתי במאגר התמונות שלנו תמונה של יעקב רוזנבאום מהאוסף של פריזם. נכתב שם שיעקב רוזנבאום היה חברו של הצלם (פריזם)
היום ה-25.3.10 יתקיים בקריית ענבים טקס גילוי מצבה לנעדר יעקב רוזנבאום שנפל בקרב על נבי סמואל.
כפי שתראו להלן, החוג ללימודי ישראל מעורב באיזשהו אופן בפתרון תעלומה שנמשכה כ- 62 שנה!

13
יעקב רוזנבאום מתוך אוסף פריזאם

במילואים אני קצין ביחידת איתור נעדרים ואת התיק של רוזנבאום קיבלתי לפני מספר שנים. לשמחתי הצלחתי להגיע לפתרון.
לפני כמה שנים חקרתי את המקרה של הנעדר מרדכי פרנקו. כדי לקדם את החקירה התקשר אלי במוצאי שבת נרי אריאלי - אחראי על תיקי תש"ח ביחידת אית"ן - וביקש ממני לחקור גם את המקרה של הנעדר דוד גוטמן אשר לטענתו המקרה שלו יכול לקדם אותי בחקירה של פרנקו.
שאלתי אותו היכן דוד גוטמן גר והוא ענה לי בשפיה. למחרת בבוקר לימדתי סמינר בשם 'העליות הראשונות'. בתום הסמינר ניגשה אלי סטודנטית וביקשה ממני לכתוב עבודה סמינריונית על שפיה בעלייה הראשונה ובעלייה השנייה. לשאלתי למה דווקא שפיה? היא ענתה לי כי היא מורה בפנימיה בשפיה. ואז שאלתי אותה שאלה מוזרה: האם את מכירה את דוד גוטמן? להפתעתי היא אמרה לי שכן והתברר לי שבכל יום עצמאות הוא מספר לתלמידיה על קרבות תש"ח. שאלתי אותה היכן הוא שירת? היא ענתה לי: בגדוד הרביעי של הפלמ"ח.

באותו ערב נסעתי לביתו בזכרון יעקב וראיינתי אותו. מצאתי את הנעדר -- חי!! וכל זאת בשתים עשרה שעות (מאז השיחה עם נרי אריאלי יום קודם לכן). התברר שגוטמן השתתף בקרב על נבי סמואל קיבל מכה בראש והתעורר בקריית ענבים. הוא לא זכר כלום מהקרב.
בינתיים המשכתי לחקור את המקרה של מרדכי פרנקו ואף הגעתי לפתרון.
לפני כשנתיים קיבלתי את התיק של יעקב רוזנבאום שנפל בקרב נבי סמואל. בקרב נפלו 35 חללים וכולם נקברו בקבר אחים בקריית ענבים.
בין המסמכים שמצאתי בארכיון צה"ל היה מסמך אחד שתיאר את שמות הנופלים וקבורתם בקבר האחים. מתברר שבין הנופלים שהוטמנו בקבר האחים היה דוד גוטמן.
כיוון שמצאתי אותו בחיים ברור שהם קברו מישהו אחר. הגופות חוללו על ידי הערבים ולכן בחלק מהמקרים לא ניתן היה לזהות את הנופלים. כאשר התבררה הטעות הורידו את שמו של גוטמן מקבר האחים אך לא ביררו מי החלל ה- 35. נכון להיום יש בקריית ענבים 34 כריות בקבר האחים אך קבורים בו בוודאות 35. ביום חמישי יוסיפו בטקס צבאי מלא כרית נוספת עם שמו של רוזנבאום. אם לא הייתי מוצא בדרך מקרה את דוד גוטמן לא הייתי יכול לפתור את התיק של רוזנבאום.

הצלחתי לברר פרטים נוספים על משפחתו של רוזנבאום. כפי שיפורט להלן:
שלחתי מייל לארגון יוצאי מרכז אירופה בתל אביב ולמוזיאון היקים בנהריה. שיתוף הפעולה היה יוצא מן הכלל ושוחחתי היום עם שני אנשים שהכירו היטב את משפחת רוזנבאום. האישה ששוחחתי איתה (חומה גפני) גרה בנהריה והוריה היו שכנים של המשפחה.
הראשונים להגיע היו הסבא וסבתא של רוזנבאום. לסבא (ארנולד פרידמן) היה רגל מעץ. האו איבד את רגלו במלחמת העולם הראשונה ועלה לארץ בשנת 1938. הוא קנה בית עם שטח אדמה, פרות מהערבים ובנה רפת. שנה לאחר מכן עלתה הבת שלו רוזה רוזנבאום יחד עם בעלה ארנסט (איזידור) ובנם היחיד קורט רוזנבאום. (מסמכי העלייה בארכיון הציוני עולים בקנה אחד עם העדות). המשפחה עסקה בתעשיית החלב בגרמניה והמשיכה באותו משלח יד גם בארץ. עם קבלת השילומים מגרמניה עזבה המשפחה את הארץ והתגוררה בעיר בון. רוזה, אמו של יעקב, קנתה דירה בשדרות הנשיא 124 אך הייתה זו דירה להשקעה בלבד. היא ביקרה בארץ מספר פעמים אך כאמור מרכז חייה היה גרמניה.
עדות שנייה היא של חבר טוב של יעקב רוזנבאום. שמו אלחנן אילת. הוא סיפר לי שיעקב לא ידע עברית והוא לימד אותו עברית בבית משפחת רוזנבאום ברחוב הרצל פינת מרגוע (כיום שטייניץ). בתמורה הוא קיבל כוס חלב. לדבריו, המחנך אפרים יואל שינה את שמו מקורט ליעקב.
הבית היה בית יקי נוקשה מאוד ויעקב חטף מכות נמרצות מהוריו. ההורים לא היו מעורבים בחייו, חיוך לא עלה שפתיהם והם היו אנשים קשיי יום. הוא רצה ללמוד והם רצו שיעבוד במשק הבית. יעקב ברח מהבית כדי להתגייס לפלמ"ח, השתתף בקרבות על ירושלים ושבוע לפני נפילתו הוא אף הראה לו את כובע הצמר שלו מנוקב בכדורים. בנוסף, הוא סיפר לי, שברחוב של רוזנבאום נפלו עוד שני בנים יחידים להורים מגרמניה: יצחק רוזנהיימר וחנוך קרמנר. גם במקרה זה ההורים עזבו את הארץ וחזרו לגרמניה. לאלחנן אילת יש תמונה של רוזנבאום עם קבוצת חברים.
אחת מהנשים בתמונה היא הסבתא של קרנית גולדוואסר. הוא לא ידע שום דבר על הקרב בו נפל ונסיבות מותו. מאוד התרגש לשמוע על פתרון התעלומה והוא מתכוון להגיע לטקס גילוי המצבה ביום חמישי.


לתמונות נוספות ב: אוסף פריזם
בעת הטיול שלי באחוזה של שנת 1936, ניתן לראות כאן בית נמוך. בנו של בעל הבית, ישראל שינפלד, סיפר לי שביתם נבנה כאן בסוף שנות העשרים.

ואכן התכניות לקראת רישוי בעירייה מראות שמשרד האדריכלים אוראל וזוהר הגישו בקשה לרישיון לבית בשנת 1934 על בסיס של מבנה ישן יותר שעמד כאן.

לבית זה קומת מסד וקומה נוספת. לבית היו מרפסות פתוחות וגג שטוח, ספרו דייריו, והדבר נראה גם בתכניות של הבית. האדריכלים אוראל וזוהר הם שנתנו לבית את הסממנים האופייניים לסגנון הבינלאומי: גג שטוח, חדר מדרגות עם חלון סרט מאורך מברזל וזכוכית להחדרת האור, חלונות עגולים טיפוסיים, גגונים קטנים מעל הכניסה והחלונות, וכנראה שהבית היה מצופה טיח לבן.

הבית נבנה עבור ראובן שינפלד, שעל סיבות גלגולו לאחוזה סופר בפרק י"ג.
כזכור, עד לסיום בנייתו של בית זה, התגוררו ראובן, רחל שינפלד וילדיהם בבית מספר 10. לאחר שנמכרה המכולת ברחוב חורב 10 לגינגולד, פתח ראובן מחסן תבואות של התאחדות האיכרים בעיר התחתית, במבנה בו נמצא מסגד אל-איסתיקלל ברחוב קיבוץ גלויות 1, ומאוחר יותר הפך לסוחר עצמאי. בזמן הצנע ייבא ראובן שינפלד ביצים וקרפיונים ו"גם דג לקרדה", ציינו השכנים.

הבן ישראל הלך לבית ספר עממי א' בהדר. גם אחרי שעלו לכרמל, בהיותו בן שבע, המשיך ללמוד בבית הספר בעיר. הוא היה נוסע בבוקר באוטובוס של קו 4, אחרי הלימודים היה הולך לבית סבא וסבתא משה וברכה שינפלד בעיר, ובערב היה חוזר באוטובוס הביתה. את לימודי התיכון סיים בבית הספר הריאלי במחזור של שנת 1936/37. לראובן ורחל גם שתי בנות, מינה ואביגיל.
ראובן נפטר בשנת 1956, האם רחל נפטרה בשנת 1998 בגיל 97. ישראל, שסיפר לי את סיפור המשפחה, נפטר בשנת 2007.

13e
תכנית הבית                                           חזית צפונית חלון                     חדר המדרגות גגון מעל לחלון

בשנת 1933 הגיעה לחורב 4 משפחת הילב. עו"ד קרל קלמן בן הרמן הילב וגרטרודה בת וולף טראוב, מורה לפסנתר, שעלו ארצה פעם ראשונה בשנת 1926, חזרו לגרמניה ועלו שוב בשנת 1932.
תחילה גרו ביפה נוף ואז עברו ל"בית שינפלד". בגלל השיפוע, הבניין עמד בחלקו על עמודים וחלקו על הסלע. משפחת הילב שכרה את קומת המסד האחורית ושיפצה שם חדר למגורים. "כולם גרו בחדר אחד. אמא שמה פרימוס על הסלע וזה היה המטבח.
יותר מאוחר הזמינו גנן עם פטיש גדול והוא חצב בסלע והרחיב את השטח, ממנו עשו חדר נוסף לילדים", סיפרה לי מרים.
לקרל וגרטרוד היו שלושה ילדים: גד (רב החובל) נולד בשנת 1924, מרים (סמולנסק) נולדה בשנת 1925 והייתה בת 10 חודשים כשעלו ארצה והאח מיכה. לאחר זמן מה עברו לדירה בקומת הקרקע ברחוב חורב 16. (ראו פרק ט'). גרטרודה בת וולף טראוב נפטרה בשנת 1963, קרל קלמן הילב נפטר בשנת 1973. מרים הילב סמולנסק נפטרה בשנת 2007, וגד הילב נפטר בשנת 2009.
בשנת 1936 הגיעה לאחוזה משפחת לרנר וקנתה את דירתה של משפחת שינפלד בקומת הקרקע של המבנה. בחלק הקדמי, הפונה לרחוב, פתחו בית מרקחת, ואילו דירתם הייתה בחלק האחורי של הבית באותה קומה.

רחל הימלפרב לרנר
, ילידה בוקרסט, רומניה, 1906, עלתה ארצה בשנת 1926. רחל למדה רוקחות בפראג לפני המלחמה והתחילה לעבוד כרוקחת בוינה. אח"כ באה ארצה כתיירת, וכאן הכירה את קלמן לרנר. קלמן לרנר היה יליד גליציה. הוא הגיע ארצה בשנת 1924, בגיל 15-16, והיה בוגר מקווה ישראל.

הזוג נישא נישואים פיקטיביים על-מנת שיוכלו להישאר כאן, אך הם נקשרו אחד בשני והחליטו להמשיך בחיים משותפים. רחל נסעה למשפחתה לוינה, אך שבה וחזרה ארצה. אביה, יהודה הימלפרב, הגיע ארצה עם ציוד מלא לבית מרקחת ובשנת 1936 נפתח בבית זה "בית מרקחת אחוזה"

14e
בית מרקחת אחוזה 2005

רבים מתושבי אחוזה זוכרים את בית המרקחת על ציודו המיוחד: ארונות עץ משובח עם מדפים ומגרות "תוצרת וינה", שלא השתנו ושלא נס לחם עם הזמן.
לי זכור השעון מעץ חום שהראה ללקוחות כיצד הזמן שחלף לא הרע עם בית המרקחת. בנוסף לעזרתו בבית המרקחת, עבד קלמן לרנר כגנן בבתי השכונה. האחיות פייג-פגי מרחוב דישראלי 3 סיפרו שקלמן לרנר האגרונום יעץ לרבקה פייג בנושא הצמחייה בביתם.

גם גב' יעקוב מרחוב חורב 9 סיפרה לי שנתנה שתיל של היביסקוס בצבע לבן לקלמן לרנר, ששתל אותו בחזית ביתו. "הצמח מת יחד עם אדון לרנר" סיפרה, והבן עמוס לרנר אישר סיפור זה.
לבני הזוג לרנר נולדו שני ילדים: עמוס ונורית. נורית ביקרה בגן אלמן הסמוך (פרק י"ד) ולמדה בבית הספר הריאלי. נורית סיפרה לי שבבית המרקחת היה הטלפון הראשון באחוזה. רבים באו לטלפן מבית המרקחת, "גם מאחוזת ילדים במעלה רחוב חורב!".

בית המרקחת פעל באחוזה במשך 70 שנה ונסגר בשנת 2007. יהודה הימלפרב נפטר בשנת 1954, קלמן לרנר בן צבי נפטר בשנת 1984 בגיל 78 ורחל לרנר בת יהודה נפטרה בשנת 1993. בנם עמוס המשיך לעבוד בבית המרקחת עד לסגירתו, כעבור שבעים שנה.

15e
עמוס לרנר בבית המרקחת, 2005

משפחה נוספת שהתגוררה בבית זה בשנות השלושים הייתה משפחתם של גרייטל נוסבאום אפשטיין ותיאודור אפשטיין. גב' אפשטיין הייתה צלמת. "היא צילמה צילומים יפים של ילדים בתנועה, שנעו באופן טבעי, לא כפי שנהגו לצלם פעם ילדים באולפן". סיפרו שכנים. גרייטל עשתה גם עבודות יד יפות כגון מחרוזות, הזכורות לשכנותיה, ועבדה בבית הקרנות בחנות של גב' חצרוני. המשפחה עברה לגור ברמת גן ובני הזוג חיו שם עד שיבה טובה.

מעל בית המרקחת גרה משפחת קופמן. אליזבט אלישבע טיפנטל ופאול קופמן, הייתה זו משפחה הולנדית, שנדדה בכל אירופה עד שהגיעו לגרמניה, ומשם עלו ארצה בשנת 1937.
בתם רות נולדה בגרמניה ב-1914, ועלתה ארצה בשנת 1934. הבן קרל נשאר רווק וגר עם הוריו. משפחת קופמן גרה בחורב 4 עד שנת 1960, אז עברו לרחוב הצופים. רות קופמן צוקר הייתה בעלת דיפלומה של גרפולוגיה פסיכולוגית ושלטה היטב בשפות הגרמנית, אנגלית וצרפתית. את כישוריה אלו הביאה ל-ש"י, שירות הידיעות של ה"הגנה". את קורותיה פרסמה בספר "אני? מרגלת?"
בספר היא מספרת על האירועים המופלאים בהם לקחה חלק במסגרת הש"י. ידיעת שפות וחינוכה האירופאי הקלו עליה להתיידד עם קצינים אנגלים ועם ערבים, וללמוד את אורחותיהם, דבר שהיה לתועלת רבה. אחד המבצעים בהם הייתה מעורבת היה איסוף ידיעות בשנת 1946 שסייעו לפוצץ את הרדאר בכרמל. רות פתחה מכון לגרפולוגיה בשנת 1945 ובתה תמר כבירי מנהלת אותו כיום.

16e
רות קופמן -צוקר ובנה אלי

אליהו ורחל גבריאלוביץ קנו את הבית ממשפחת שיינפלד בשנות הארבעים והפכו לבעלי הבית. משפחת גבריאלוביץ הייתה אחת מהמשפחות הראשונות שהתיישבה בכרמל.
הייתה זו משפחה בעלת אמצעים, שקנתה מידי יורשי קלר חלק מבנייניו שבכרמל. סימה גבריאלוביץ, בת המשפחה סיפרה, שבילדותם גרו במרכז הכרמל ב"מלון כרמל" ברחוב קלר. הילדים הלכו לבית ספר במנזר גרמני בסביבה, מהעדר בית ספר אחר. אך כשההורים הבחינו שהילדים כורעים ברך ומצטלבים, וממלמלים תפילות לישו הנוצרי, התחללו והוציאו אותם מהמנזר.

אליהו רשם את ילדיו לבית הספר עממי א' ברחוב ביאליק בהדר, ובכל בוקר רכבו הילדים על חמורים במורד ההר, כשהמחמרים שומרים עליהם ומובילים אותם בחזרה הביתה לעת ערב. אותו שביל, שהפך למדרגות, נקרא עד היום "שביל החמורים". תוכלו לרדת בהם היום מרחוב יפה נוף ועד לרחוב ארלוזורוב, בקצהו העליון של רחוב בלפור.
כרמלה גבריאלוביץ בתו של אליהו הייתה ילידת 1918/9. נאמר עליה שהייתה ה"יהודייה הראשונה שנולדה בכרמל". היא ובעלה מקסים כהן או קאהן נכנסו לבית בסביבות שנת 1946. לקראת כניסתם לבית זה, הוסיפו לבית עוד קומה, והם גרו בקומה העליונה. מקסים למד טכנולוגיה בטכניון, היה פעיל ב"הגנה". ב-1940 התגייס לצבא הבריטי, לשירות שנמשך עד שנת 1946. בתקופה זו נכנסו לגור בחורב 4.
מקסי השתתף בקורס הקצינים הראשון שארגנו הבריטים ליהודים ולערבים, והתמנה למייג'ור הצעיר ביותר ששרת בבריגדה, ואחד מבעלי הדרגות הבכירות ב"הגנה".כינויו היה "מקסיקן", ויש שחשבוהו למקסיקני, בשל עיניו השחורות ושערו השחור והמתולתל. בשנת 1945 השתתף בהצלת שארית הפלטה דרך הולנד ובלגיה. עם שחרורו החל לסחור במצרכים במחנות הצבא הבריטי, ובתוך כך רכש נשק ותחמושת ל"הגנה".
במלחמת העצמאות פיקד על שני גדודים ב"הגנה", אחד מהם היה גדוד חיפני, שהגן על קווי התחבורה והתנועה לחיפה וממנה. הוא לחם בחיפה והתמנה למפקד חטיבת כרמלי. אחר המלחמה שרת כקצין גבוה במשטרה, והקים בית ספר לשוטרים בשפרעם ומאוחר יותר הקים את משמר הגבול והתמנה כסגן מפקד מחוז במשטרת חיפה. מקסי כהן נפטר בשנת 2009~., כרמלה כהן בת רחל ואליהו נפטרה ב-1999.

17e
כרמלה גבריאלוביץ ומקסים כהן

בשנת 1949 נכנסו לגור ליד משפחת קופמן, בקומה האמצעית של הבית, בנימין גבריאלוביץ, בנם של אליהו וסימה גבריאלוביץ-גבריאלי. בנימין נולד בחיפה בשנת 1914 ואשתו סימה, ילידת 1921, נולדה בגליניאני שבמזרח גליציה, ועלתה ארצה בשנת 1923.
לפני קום המדינה הייתה סימה גבריאלי קשרית של ה"הגנה" בין בית אורן ושאר נקודות השמירה, ושידרה מבית ועד אחוזה שברחוב סיני. לכשגילו האנגלים את מקום השידור, עברו סימה וחבריה לשדר בבית פרטי בפינת צפרירים. לאחר קום המדינה עברה סימה לגור בחורב 4, שם התפנתה דירה של גרמני נוצרי ובחורה תורכיה, שעסקו לכאורה בעסקי שטיחים. סיבת הפינוי הייתה גילוי ה"הגנה" כי הדייר התמים הגרמני אינו אלא מרגל הבא לאסוף ידיעות מהעורף.
סיפור זה סופר לי על ידי דיירי העבר של אחוזה, ולנו לא נותר אלא להאמין בו. בנימין גבריאלוביץ היה מהנדס מכונות וסימה הייתה ציירת ומורה בבית ספר זיכרון יוסף בין השנים 1954-1977. בנימין וסימה גרו ברחוב חורב 4 עד שנת 1964, אז עברה המשפחה לגור ברחוב מוריה.

לאחר שנסגר בית המרקחת הוותיק, נפתחה בו חנות בגדים. בחלק האחורי של הבית, במקום בו גרה משפחת הילב, קיים היום מכון למכשירי שמיעה. בית נוסף נבנה על חלקו האחורי של המגרש. גם שאר הדירות אוכלסו על ידי מכונים ומרפאות שונים, שכן מיקומו של הבית על הציר המרכזי של הכרמל, הופך אותו למבוקש לצרכי מסחר. אך סיפוריהם המופלאים של דייריו הראשונים עדיין מהדהדים בין קירותיו של הבית ומזכירים את עברו.

מקורות:

שיחות עם עמוס ונורית לרנר, שיחות עם מרים הילב סמולנסק, שיחה עם נועם גבריאלי. שיחה עם רות קופמן. שיחות עם ישראל, מינה ואביגיל שינפלד בשנת 2005

אהרוני, שרה. אישים ומעשים בחיפה, כפר סבא, מקסם בע"מ, 1993

גבריאלי, סימה."ראשונים על הכרמל". בעלון מחזור 50 אחוזה - מפרי עתנו. בית הספר "זיכרון יוסף אחוזה"., חיפה 1986

צוקר, רות. אני? מרגלת? משרד הבטחון ההוצאה לאור, 1997

מידע על רות צוקר ניתן למצוא גם באינטרנט.

התמונה של כרמלה גבריאלוביץ מקסים כהן היא מתוך הספר "אישים ומעשים בחיפה"

התמונה של רות צוקר ובנה היא מתוך ספרה "אני? מרגלת?"
בעת הטיול שלי באחוזה של שנת 1936, ניתן לראות כאן בית נמוך. בנו של בעל הבית, ישראל שינפלד, סיפר לי שביתם נבנה כאן בסוף שנות העשרים.

ואכן התכניות לקראת רישוי בעירייה מראות שמשרד האדריכלים אוראל וזוהר הגישו בקשה לרישיון לבית בשנת 1934 על בסיס של מבנה ישן יותר שעמד כאן.

לבית זה קומת מסד וקומה נוספת. לבית היו מרפסות פתוחות וגג שטוח, ספרו דייריו, והדבר נראה גם בתכניות של הבית. האדריכלים אוראל וזוהר הם שנתנו לבית את הסממנים האופייניים לסגנון הבינלאומי: גג שטוח, חדר מדרגות עם חלון סרט מאורך מברזל וזכוכית להחדרת האור, חלונות עגולים טיפוסיים, גגונים קטנים מעל הכניסה והחלונות, וכנראה שהבית היה מצופה טיח לבן.

הבית נבנה עבור ראובן שינפלד, שעל סיבות גלגולו לאחוזה סופר בפרק י"ג.
כזכור, עד לסיום בנייתו של בית זה, התגוררו ראובן, רחל שינפלד וילדיהם בבית מספר 10. לאחר שנמכרה המכולת ברחוב חורב 10 לגינגולד, פתח ראובן מחסן תבואות של התאחדות האיכרים בעיר התחתית, במבנה בו נמצא מסגד אל-איסתיקלל ברחוב קיבוץ גלויות 1, ומאוחר יותר הפך לסוחר עצמאי. בזמן הצנע ייבא ראובן שינפלד ביצים וקרפיונים ו"גם דג לקרדה", ציינו השכנים.

הבן ישראל הלך לבית ספר עממי א' בהדר. גם אחרי שעלו לכרמל, בהיותו בן שבע, המשיך ללמוד בבית הספר בעיר. הוא היה נוסע בבוקר באוטובוס של קו 4, אחרי הלימודים היה הולך לבית סבא וסבתא משה וברכה שינפלד בעיר, ובערב היה חוזר באוטובוס הביתה. את לימודי התיכון סיים בבית הספר הריאלי במחזור של שנת 1936/37. לראובן ורחל גם שתי בנות, מינה ואביגיל.
ראובן נפטר בשנת 1956, האם רחל נפטרה בשנת 1998 בגיל 97. ישראל, שסיפר לי את סיפור המשפחה, נפטר בשנת 2007.

חורב 4
תכנית הבית                                           חזית צפונית חלון                     חדר המדרגות גגון מעל לחלון

בשנת 1933 הגיעה לחורב 4 משפחת הילב. עו"ד קרל קלמן בן הרמן הילב וגרטרודה בת וולף טראוב, מורה לפסנתר, שעלו ארצה פעם ראשונה בשנת 1926, חזרו לגרמניה ועלו שוב בשנת 1932.
תחילה גרו ביפה נוף ואז עברו ל"בית שינפלד". בגלל השיפוע, הבניין עמד בחלקו על עמודים וחלקו על הסלע. משפחת הילב שכרה את קומת המסד האחורית ושיפצה שם חדר למגורים. "כולם גרו בחדר אחד. אמא שמה פרימוס על הסלע וזה היה המטבח.
יותר מאוחר הזמינו גנן עם פטיש גדול והוא חצב בסלע והרחיב את השטח, ממנו עשו חדר נוסף לילדים", סיפרה לי מרים.
לקרל וגרטרוד היו שלושה ילדים: גד (רב החובל) נולד בשנת 1924, מרים (סמולנסק) נולדה בשנת 1925 והייתה בת 10 חודשים כשעלו ארצה והאח מיכה. לאחר זמן מה עברו לדירה בקומת הקרקע ברחוב חורב 16. (ראו פרק ט'). גרטרודה בת וולף טראוב נפטרה בשנת 1963, קרל קלמן הילב נפטר בשנת 1973. מרים הילב סמולנסק נפטרה בשנת 2007, וגד הילב נפטר בשנת 2009.
בשנת 1936 הגיעה לאחוזה משפחת לרנר וקנתה את דירתה של משפחת שינפלד בקומת הקרקע של המבנה. בחלק הקדמי, הפונה לרחוב, פתחו בית מרקחת, ואילו דירתם הייתה בחלק האחורי של הבית באותה קומה.

רחל הימלפרב לרנר
, ילידה בוקרסט, רומניה, 1906, עלתה ארצה בשנת 1926. רחל למדה רוקחות בפראג לפני המלחמה והתחילה לעבוד כרוקחת בוינה. אח"כ באה ארצה כתיירת, וכאן הכירה את קלמן לרנר. קלמן לרנר היה יליד גליציה. הוא הגיע ארצה בשנת 1924, בגיל 15-16, והיה בוגר מקווה ישראל.

הזוג נישא נישואים פיקטיביים על-מנת שיוכלו להישאר כאן, אך הם נקשרו אחד בשני והחליטו להמשיך בחיים משותפים. רחל נסעה למשפחתה לוינה, אך שבה וחזרה ארצה. אביה, יהודה הימלפרב, הגיע ארצה עם ציוד מלא לבית מרקחת ובשנת 1936 נפתח בבית זה "בית מרקחת אחוזה"

בית מרקחת אחוזה
בית מרקחת אחוזה 2005

רבים מתושבי אחוזה זוכרים את בית המרקחת על ציודו המיוחד: ארונות עץ משובח עם מדפים ומגרות "תוצרת וינה", שלא השתנו ושלא נס לחם עם הזמן.
לי זכור השעון מעץ חום שהראה ללקוחות כיצד הזמן שחלף לא הרע עם בית המרקחת. בנוסף לעזרתו בבית המרקחת, עבד קלמן לרנר כגנן בבתי השכונה. האחיות פייג-פגי מרחוב דישראלי 3 סיפרו שקלמן לרנר האגרונום יעץ לרבקה פייג בנושא הצמחייה בביתם.

גם גב' יעקוב מרחוב חורב 9 סיפרה לי שנתנה שתיל של היביסקוס בצבע לבן לקלמן לרנר, ששתל אותו בחזית ביתו. "הצמח מת יחד עם אדון לרנר" סיפרה, והבן עמוס לרנר אישר סיפור זה.
לבני הזוג לרנר נולדו שני ילדים: עמוס ונורית. נורית ביקרה בגן אלמן הסמוך (פרק י"ד) ולמדה בבית הספר הריאלי. נורית סיפרה לי שבבית המרקחת היה הטלפון הראשון באחוזה. רבים באו לטלפן מבית המרקחת, "גם מאחוזת ילדים במעלה רחוב חורב!".

בית המרקחת פעל באחוזה במשך 70 שנה ונסגר בשנת 2007. יהודה הימלפרב נפטר בשנת 1954, קלמן לרנר בן צבי נפטר בשנת 1984 בגיל 78 ורחל לרנר בת יהודה נפטרה בשנת 1993. בנם עמוס המשיך לעבוד בבית המרקחת עד לסגירתו, כעבור שבעים שנה.

עמוס לרנר
עמוס לרנר בבית המרקחת, 2005

משפחה נוספת שהתגוררה בבית זה בשנות השלושים הייתה משפחתם של גרייטל נוסבאום אפשטיין ותיאודור אפשטיין. גב' אפשטיין הייתה צלמת. "היא צילמה צילומים יפים של ילדים בתנועה, שנעו באופן טבעי, לא כפי שנהגו לצלם פעם ילדים באולפן". סיפרו שכנים. גרייטל עשתה גם עבודות יד יפות כגון מחרוזות, הזכורות לשכנותיה, ועבדה בבית הקרנות בחנות של גב' חצרוני. המשפחה עברה לגור ברמת גן ובני הזוג חיו שם עד שיבה טובה.

מעל בית המרקחת גרה משפחת קופמן. אליזבט אלישבע טיפנטל ופאול קופמן, הייתה זו משפחה הולנדית, שנדדה בכל אירופה עד שהגיעו לגרמניה, ומשם עלו ארצה בשנת 1937.
בתם רות נולדה בגרמניה ב-1914, ועלתה ארצה בשנת 1934. הבן קרל נשאר רווק וגר עם הוריו. משפחת קופמן גרה בחורב 4 עד שנת 1960, אז עברו לרחוב הצופים. רות קופמן צוקר הייתה בעלת דיפלומה של גרפולוגיה פסיכולוגית ושלטה היטב בשפות הגרמנית, אנגלית וצרפתית. את כישוריה אלו הביאה ל-ש"י, שירות הידיעות של ה"הגנה". את קורותיה פרסמה בספר "אני? מרגלת?"
בספר היא מספרת על האירועים המופלאים בהם לקחה חלק במסגרת הש"י. ידיעת שפות וחינוכה האירופאי הקלו עליה להתיידד עם קצינים אנגלים ועם ערבים, וללמוד את אורחותיהם, דבר שהיה לתועלת רבה. אחד המבצעים בהם הייתה מעורבת היה איסוף ידיעות בשנת 1946 שסייעו לפוצץ את הרדאר בכרמל. רות פתחה מכון לגרפולוגיה בשנת 1945 ובתה תמר כבירי מנהלת אותו כיום.

רות קופמן-צוקר ובנה אלי
רות קופמן -צוקר ובנה אלי

אליהו ורחל גבריאלוביץ קנו את הבית ממשפחת שיינפלד בשנות הארבעים והפכו לבעלי הבית. משפחת גבריאלוביץ הייתה אחת מהמשפחות הראשונות שהתיישבה בכרמל.
הייתה זו משפחה בעלת אמצעים, שקנתה מידי יורשי קלר חלק מבנייניו שבכרמל. סימה גבריאלוביץ, בת המשפחה סיפרה, שבילדותם גרו במרכז הכרמל ב"מלון כרמל" ברחוב קלר. הילדים הלכו לבית ספר במנזר גרמני בסביבה, מהעדר בית ספר אחר. אך כשההורים הבחינו שהילדים כורעים ברך ומצטלבים, וממלמלים תפילות לישו הנוצרי, התחללו והוציאו אותם מהמנזר.

אליהו רשם את ילדיו לבית הספר עממי א' ברחוב ביאליק בהדר, ובכל בוקר רכבו הילדים על חמורים במורד ההר, כשהמחמרים שומרים עליהם ומובילים אותם בחזרה הביתה לעת ערב. אותו שביל, שהפך למדרגות, נקרא עד היום "שביל החמורים". תוכלו לרדת בהם היום מרחוב יפה נוף ועד לרחוב ארלוזורוב, בקצהו העליון של רחוב בלפור.
כרמלה גבריאלוביץ בתו של אליהו הייתה ילידת 1918/9. נאמר עליה שהייתה ה"יהודייה הראשונה שנולדה בכרמל". היא ובעלה מקסים כהן או קאהן נכנסו לבית בסביבות שנת 1946. לקראת כניסתם לבית זה, הוסיפו לבית עוד קומה, והם גרו בקומה העליונה. מקסים למד טכנולוגיה בטכניון, היה פעיל ב"הגנה". ב-1940 התגייס לצבא הבריטי, לשירות שנמשך עד שנת 1946. בתקופה זו נכנסו לגור בחורב 4.
מקסי השתתף בקורס הקצינים הראשון שארגנו הבריטים ליהודים ולערבים, והתמנה למייג'ור הצעיר ביותר ששרת בבריגדה, ואחד מבעלי הדרגות הבכירות ב"הגנה".כינויו היה "מקסיקן", ויש שחשבוהו למקסיקני, בשל עיניו השחורות ושערו השחור והמתולתל. בשנת 1945 השתתף בהצלת שארית הפלטה דרך הולנד ובלגיה. עם שחרורו החל לסחור במצרכים במחנות הצבא הבריטי, ובתוך כך רכש נשק ותחמושת ל"הגנה".
במלחמת העצמאות פיקד על שני גדודים ב"הגנה", אחד מהם היה גדוד חיפני, שהגן על קווי התחבורה והתנועה לחיפה וממנה. הוא לחם בחיפה והתמנה למפקד חטיבת כרמלי. אחר המלחמה שרת כקצין גבוה במשטרה, והקים בית ספר לשוטרים בשפרעם ומאוחר יותר הקים את משמר הגבול והתמנה כסגן מפקד מחוז במשטרת חיפה. מקסי כהן נפטר בשנת 2009~., כרמלה כהן בת רחל ואליהו נפטרה ב-1999.

כרמלה גבריאלוביץ ומקסים כהן
כרמלה גבריאלוביץ ומקסים כהן

בשנת 1949 נכנסו לגור ליד משפחת קופמן, בקומה האמצעית של הבית, בנימין גבריאלוביץ, בנם של אליהו וסימה גבריאלוביץ-גבריאלי. בנימין נולד בחיפה בשנת 1914 ואשתו סימה, ילידת 1921, נולדה בגליניאני שבמזרח גליציה, ועלתה ארצה בשנת 1923.
לפני קום המדינה הייתה סימה גבריאלי קשרית של ה"הגנה" בין בית אורן ושאר נקודות השמירה, ושידרה מבית ועד אחוזה שברחוב סיני. לכשגילו האנגלים את מקום השידור, עברו סימה וחבריה לשדר בבית פרטי בפינת צפרירים. לאחר קום המדינה עברה סימה לגור בחורב 4, שם התפנתה דירה של גרמני נוצרי ובחורה תורכיה, שעסקו לכאורה בעסקי שטיחים. סיבת הפינוי הייתה גילוי ה"הגנה" כי הדייר התמים הגרמני אינו אלא מרגל הבא לאסוף ידיעות מהעורף.
סיפור זה סופר לי על ידי דיירי העבר של אחוזה, ולנו לא נותר אלא להאמין בו. בנימין גבריאלוביץ היה מהנדס מכונות וסימה הייתה ציירת ומורה בבית ספר זיכרון יוסף בין השנים 1954-1977. בנימין וסימה גרו ברחוב חורב 4 עד שנת 1964, אז עברה המשפחה לגור ברחוב מוריה.

לאחר שנסגר בית המרקחת הוותיק, נפתחה בו חנות בגדים. בחלק האחורי של הבית, במקום בו גרה משפחת הילב, קיים היום מכון למכשירי שמיעה. בית נוסף נבנה על חלקו האחורי של המגרש. גם שאר הדירות אוכלסו על ידי מכונים ומרפאות שונים, שכן מיקומו של הבית על הציר המרכזי של הכרמל, הופך אותו למבוקש לצרכי מסחר. אך סיפוריהם המופלאים של דייריו הראשונים עדיין מהדהדים בין קירותיו של הבית ומזכירים את עברו.

מקורות:

שיחות עם עמוס ונורית לרנר, שיחות עם מרים הילב סמולנסק, שיחה עם נועם גבריאלי. שיחה עם רות קופמן. שיחות עם ישראל, מינה ואביגיל שינפלד בשנת 2005

אהרוני, שרה. אישים ומעשים בחיפה, כפר סבא, מקסם בע"מ, 1993

גבריאלי, סימה."ראשונים על הכרמל". בעלון מחזור 50 אחוזה - מפרי עתנו. בית הספר "זיכרון יוסף אחוזה"., חיפה 1986

צוקר, רות. אני? מרגלת? משרד הבטחון ההוצאה לאור, 1997

מידע על רות צוקר ניתן למצוא גם באינטרנט.

התמונה של כרמלה גבריאלוביץ מקסים כהן היא מתוך הספר "אישים ומעשים בחיפה"

התמונה של רות צוקר ובנה היא מתוך ספרה "אני? מרגלת?"
עד לפני שנים מספר עמדו כאן שני בתים, אחד בחזית והשני מוסתר מאחוריו. ספק אם העוברים ושבים הבחינו בהם.

הבית הקדמי היה בן שתי קומות ולו גג רעפים, הבית שמאחוריו היה בית חד משפחתי, גם הוא בעל גג רעפים. שני הבתים נבלעו בצמחייה עבותה. לבתים אלו סיפורים לא מוכרים.

8c
חורב 6 - חזית הפונה לרחוב                                                                    מראה הבית מחזית מספר 4

לפי רשימת תושבים משנת 1939 עמנואל אלמן גר בביתו של בעל הבית ט. דוניה.
הדייר עמנואל אלמן היה בעלה של הגננת רחל אלמן. רבים מתושבי אחוזה הותיקים למדו בגן של רחל וזכרו גם את עמנואל ואת הגננת רחל, אך לא יכלו לתת פרטים נוספים על בני הזוג. בעל הבית טוביה דוניה, לעומת זאת, היה אזרח ידוע בחיפה, גם אם כי תקופת מגוריו בבית זה הייתה פרק קצר ובלתי מוכר בתולדותיה של אחוזה.

טוביה דוניה היה יליד ליטא 1877, שלמד בגרמניה הנדסת בניין, עלה לארץ ישראל בשנת 1906 והקים את ביתו בחיפה.
בשנת 1918 נישא לגיטה וייצמן ילידת 1887, פסנתרנית מהעיר מוטילה שליד פינסק ברוסיה, בתם של רחל לאה צ'מרינסקי ועוזר וייצמן, ואחותו של פרופסור חיים וייצמן, לימים נשיא המדינה. גיטה קיבלה חינוך כללי ומוזיקלי בוארשה ובקייב ועלתה ארצה בשנת 1911.
טוביה דוניה פעל כתעשיין, כקבלן בניין וכפעיל ציבור בעירנו והיה ממקימי בית החרושת לשמן ולסבון "עתיד". הוא היה ממייסדי השכונה הדר הכרמל וחבר ועד השכונה, בנה בתים רבים ברחבי העיר, והוא זה שבנה את הבית הראשון ברחוב הרצל בשנות העשרים. טוביה חבר למהנדס ברוך קטינקא ויחד הקימו את חברת "אלבינה, דוניה וקטינקא, קבלנים לבניין בירושלים". בעודו גר בחיפה, בנה בתים מפוארים בירושלים, שהידועים בהם הם ימק"א (1926-1933), ומלון פאלאס (1928-1929).

גיטה ויצמן ייסדה עם אחרים את בית הספר למוסיקה, הנקרא היום קונסרבטוריום ע"ש "דוניה ויצמן" בחיפה. הזוג נכנס לגור בבית שברחוב חורב 6 באחוזה עם שתי בנותיהם, מיכל ורינה, בשנת 1937~, אך לא הם גרו בו זמן רב.

הבת רינה דוניה סיפרה שהייתה חברה ב"הגנה" בעת מגוריה באחוזה. תחנת איתות פעלה על גג בית הכנסת ברחוב סיני. רינה, שהייתה אז נערה צעירה, למדה איתות מורס והיא וחברותיה העבירו דו"חות והודעות מוצפנים, שאת משמעותם לא הבינה. בשנת 1938 השתתפה בקורס אלחוט ועבדה בתחנת האלחוט של ה"הגנה".
בשנת 1938, בזמן המרד הערבי, נסעו טוביה, אלבינה וקטינקא לנצרת. בדרך חזרה, מספר קטינקא, במבואות חיפה, נורו יריות. טוביה עצר את רכבו בתחנת המשטרה, בהניחו שזה מקום בטוח. שוטרים ביקשו אותו להסיע לבית החולים העירוני קצין משטרה ערבי שנפגע. בדרך לבית החולים נפגע טוביה מכדור שחדר לרכבו, וקטינקא ואלבינה הביאו את חברם טוביה לבית החולים הממשלתי האנגלי. הגיס יחיאל וייצמן התבקש לעזור ולהחיש רופא יהודי לבית החולים, אך בינתיים מת טוביה דוניה מפצעיו.
פחות משנה לאחר פטירתו של האב, האם גיטה, מיכל ורינה עזבו את הכרמל ועברו להתגורר בהדר ליד בית הסבתא רחל וייצמן. גיטה דוניה המשיכה לנהל את בית הספר למוסיקה.
מיכל דוניה שרתה בפלמ"ח והייתה אלחוטאית על ספינה במלחמת השחרור, שם הכירה את בעלה לעתיד, רב חובל שמואל מילה ברנר.

9c
תמונתה של גיטה ויצמן ליד תמונה אחיה ותמונת אמה                                                     טוביה דוניה

ברשימת דיירים באחוזה מיוני 1946 נרשם פרנץ לוי כבעל הבית. הדיירים: עמנואל אלמן, שרה ואריה ברזל, בטי אלבוים, פרנץ לוי.
פרנץ לוי נולד ב-1903 באשוייגה, גרמניה. הוא עלה ארצה בשנת 1933 באמצעות תנועת "בלאו-וייס". את האם אווה מאי, ילידת 1912 המבורג, הכיר באמצעות ידידה משותפת. אווה מאי עלתה מגרמניה בשנת 1936 את לימודי המשפטים נאלצה להפסיק את לימודיה בגלל החוקים של הגרמנים. הוריה עלו ממש בדקה האחרונה בשנת 1939. המשפחה הגיעה להדר וגרה ברחוב ארלוזרוב פינת בר-גיורא. לדברי הבת עליזה לוי יקואל, הוריה קנו את הבית ברחוב חורב 6 בשנת 1941. היה זה ב"קצה העולם", לכן ההורים המשיכו לגור בהדר והשכירו את הבית. בשנת 1950 שכרו דירה ברחוב דישראלי 13 ועברו להתגורר שם.

הבנות עליזה עדנה ותמי למדו בבית הספר הריאלי. משפחת לוי גרה ברחוב דישראלי עד שנת 1956, אז נבנה הבית האחורי בחורב 6 ומשפחת לוי עברה לגור בו. לפרנץ לוי היה בית חרושת למוצרי גומי בדרך יוליוס סימון. שותפו בבית החרושת היה גיסו, ורנר ריטר. פרנץ לוי נפטר בשנת 1971. אווה מאי נפטרה בשנת 1997 היא גרה בבית עד שנה לפני מותה.

10c
מודעת פרסומת משנת 1951

שני הבניינים שעמדו ברחוב חורב 6 נהרסו בקיץ 2006 והשטח נמכר. על המגרש הקדמי נבנה מבנה מסחרי בן שתי קומות ובמגרש האחורי נבנו דירות למגורים. הבנייה הסתיימה בקיץ 2007 ועד מהרה אוכלסו החנויות והדירות. הבתים הישנים שנהרסו נשכחו מהלב, אך אתם שותפים עתה לסיפורם.

11c
חורב 6 שנת 2008

מקורות:

שיחות עם מיכל דוניה ברנר ועליזה לוי יקואל. שיחות עם השכנים, תושבי אחוזה הותיקים
מידע מהאינטרנט

קטינקא, ברוך. מאז ועד הנה. הוצאת קרית ספר בע"מ, ירושלים, 1961, עמ' 287-290

אשל, צדוק. הבחורות ההן... ספר חברות ההגנה בחיפה. משרד הביטחון, 1997, עמ' 59-60

רשימות תושבים בחיפה, 1946 - ארכיון העמותה לתולדות חיפה.

התמונות של גיטה וטוביה דוניה הן מתוך הויקיפדיה

התמונות הצבעוניות צולמו על ידי
עד לפני שנים מספר עמדו כאן שני בתים, אחד בחזית והשני מוסתר מאחוריו. ספק אם העוברים ושבים הבחינו בהם.

הבית הקדמי היה בן שתי קומות ולו גג רעפים, הבית שמאחוריו היה בית חד משפחתי, גם הוא בעל גג רעפים. שני הבתים נבלעו בצמחייה עבותה. לבתים אלו סיפורים לא מוכרים.

חורב 6
חורב 6 - חזית הפונה לרחוב                                                                    מראה הבית מחזית מספר 4

לפי רשימת תושבים משנת 1939 עמנואל אלמן גר בביתו של בעל הבית ט. דוניה.
הדייר עמנואל אלמן היה בעלה של הגננת רחל אלמן. רבים מתושבי אחוזה הותיקים למדו בגן של רחל וזכרו גם את עמנואל ואת הגננת רחל, אך לא יכלו לתת פרטים נוספים על בני הזוג. בעל הבית טוביה דוניה, לעומת זאת, היה אזרח ידוע בחיפה, גם אם כי תקופת מגוריו בבית זה הייתה פרק קצר ובלתי מוכר בתולדותיה של אחוזה.

טוביה דוניה היה יליד ליטא 1877, שלמד בגרמניה הנדסת בניין, עלה לארץ ישראל בשנת 1906 והקים את ביתו בחיפה.
בשנת 1918 נישא לגיטה וייצמן ילידת 1887, פסנתרנית מהעיר מוטילה שליד פינסק ברוסיה, בתם של רחל לאה צ'מרינסקי ועוזר וייצמן, ואחותו של פרופסור חיים וייצמן, לימים נשיא המדינה. גיטה קיבלה חינוך כללי ומוזיקלי בוארשה ובקייב ועלתה ארצה בשנת 1911.
טוביה דוניה פעל כתעשיין, כקבלן בניין וכפעיל ציבור בעירנו והיה ממקימי בית החרושת לשמן ולסבון "עתיד". הוא היה ממייסדי השכונה הדר הכרמל וחבר ועד השכונה, בנה בתים רבים ברחבי העיר, והוא זה שבנה את הבית הראשון ברחוב הרצל בשנות העשרים. טוביה חבר למהנדס ברוך קטינקא ויחד הקימו את חברת "אלבינה, דוניה וקטינקא, קבלנים לבניין בירושלים". בעודו גר בחיפה, בנה בתים מפוארים בירושלים, שהידועים בהם הם ימק"א (1926-1933), ומלון פאלאס (1928-1929).

גיטה ויצמן ייסדה עם אחרים את בית הספר למוסיקה, הנקרא היום קונסרבטוריום ע"ש "דוניה ויצמן" בחיפה. הזוג נכנס לגור בבית שברחוב חורב 6 באחוזה עם שתי בנותיהם, מיכל ורינה, בשנת 1937~, אך לא הם גרו בו זמן רב.

הבת רינה דוניה סיפרה שהייתה חברה ב"הגנה" בעת מגוריה באחוזה. תחנת איתות פעלה על גג בית הכנסת ברחוב סיני. רינה, שהייתה אז נערה צעירה, למדה איתות מורס והיא וחברותיה העבירו דו"חות והודעות מוצפנים, שאת משמעותם לא הבינה. בשנת 1938 השתתפה בקורס אלחוט ועבדה בתחנת האלחוט של ה"הגנה".
בשנת 1938, בזמן המרד הערבי, נסעו טוביה, אלבינה וקטינקא לנצרת. בדרך חזרה, מספר קטינקא, במבואות חיפה, נורו יריות. טוביה עצר את רכבו בתחנת המשטרה, בהניחו שזה מקום בטוח. שוטרים ביקשו אותו להסיע לבית החולים העירוני קצין משטרה ערבי שנפגע. בדרך לבית החולים נפגע טוביה מכדור שחדר לרכבו, וקטינקא ואלבינה הביאו את חברם טוביה לבית החולים הממשלתי האנגלי. הגיס יחיאל וייצמן התבקש לעזור ולהחיש רופא יהודי לבית החולים, אך בינתיים מת טוביה דוניה מפצעיו.
פחות משנה לאחר פטירתו של האב, האם גיטה, מיכל ורינה עזבו את הכרמל ועברו להתגורר בהדר ליד בית הסבתא רחל וייצמן. גיטה דוניה המשיכה לנהל את בית הספר למוסיקה.
מיכל דוניה שרתה בפלמ"ח והייתה אלחוטאית על ספינה במלחמת השחרור, שם הכירה את בעלה לעתיד, רב חובל שמואל מילה ברנר.

גיטה ויצמן
תמונתה של גיטה ויצמן ליד תמונה אחיה ותמונת אמה                                                     טוביה דוניה

ברשימת דיירים באחוזה מיוני 1946 נרשם פרנץ לוי כבעל הבית. הדיירים: עמנואל אלמן, שרה ואריה ברזל, בטי אלבוים, פרנץ לוי.
פרנץ לוי נולד ב-1903 באשוייגה, גרמניה. הוא עלה ארצה בשנת 1933 באמצעות תנועת "בלאו-וייס". את האם אווה מאי, ילידת 1912 המבורג, הכיר באמצעות ידידה משותפת. אווה מאי עלתה מגרמניה בשנת 1936 את לימודי המשפטים נאלצה להפסיק את לימודיה בגלל החוקים של הגרמנים. הוריה עלו ממש בדקה האחרונה בשנת 1939. המשפחה הגיעה להדר וגרה ברחוב ארלוזרוב פינת בר-גיורא. לדברי הבת עליזה לוי יקואל, הוריה קנו את הבית ברחוב חורב 6 בשנת 1941. היה זה ב"קצה העולם", לכן ההורים המשיכו לגור בהדר והשכירו את הבית. בשנת 1950 שכרו דירה ברחוב דישראלי 13 ועברו להתגורר שם.

הבנות עליזה עדנה ותמי למדו בבית הספר הריאלי. משפחת לוי גרה ברחוב דישראלי עד שנת 1956, אז נבנה הבית האחורי בחורב 6 ומשפחת לוי עברה לגור בו. לפרנץ לוי היה בית חרושת למוצרי גומי בדרך יוליוס סימון. שותפו בבית החרושת היה גיסו, ורנר ריטר. פרנץ לוי נפטר בשנת 1971. אווה מאי נפטרה בשנת 1997 היא גרה בבית עד שנה לפני מותה.

מודעת פרסומת, 1951
מודעת פרסומת משנת 1951

שני הבניינים שעמדו ברחוב חורב 6 נהרסו בקיץ 2006 והשטח נמכר. על המגרש הקדמי נבנה מבנה מסחרי בן שתי קומות ובמגרש האחורי נבנו דירות למגורים. הבנייה הסתיימה בקיץ 2007 ועד מהרה אוכלסו החנויות והדירות. הבתים הישנים שנהרסו נשכחו מהלב, אך אתם שותפים עתה לסיפורם.

חורב 6, 2008
חורב 6 שנת 2008

מקורות:

שיחות עם מיכל דוניה ברנר ועליזה לוי יקואל. שיחות עם השכנים, תושבי אחוזה הותיקים
מידע מהאינטרנט

קטינקא, ברוך. מאז ועד הנה. הוצאת קרית ספר בע"מ, ירושלים, 1961, עמ' 287-290

אשל, צדוק. הבחורות ההן... ספר חברות ההגנה בחיפה. משרד הביטחון, 1997, עמ' 59-60

רשימות תושבים בחיפה, 1946 - ארכיון העמותה לתולדות חיפה.

התמונות של גיטה וטוביה דוניה הן מתוך הויקיפדיה

התמונות הצבעוניות צולמו על ידי
רביעי, 24 פברואר 2010 00:00

הווי תושבי ביצת החולה 1938

6

בין האוצרות השונים שאנו מוצאים מפעם לפעם במחסן המדיה "גילינו" לאחרונה את אלבומו שובה הלב של אינג' זלמן גיחון (גרודמן) ז"ל "הווי תושבי ביצת החולה" המתעד את ביצת החולה בין השנים 1938-1944
אינג' גיחון ז"ל היה מנהל התחנות ההידרומטריות בליטני, חצבני, בניאס, דן, ירדן ואגן החולה. זהו אוסף תמונות קטן אך חשוב מאוד מבחינת התיעוד הויזואלי ותולדות אגם החולה. ראוי לציון שעבודת הצילום היפה והמקצועית של מר זלמן גיחון מעוררת הערכה גם בימינו אנו.

2
מספרי אינג' זלמן גיחון לתועלת הדורות הבאים...

התמונות באלבום נסרקו והועלו למערכת "המרכז למדיה דיגיטלית" בספריה ונגישות לקהל הרחב. 4
מרפאה למלחמה במלריה, החולה, 1938 במרכז ד"ר גדעון מר ז"ל.- רופא וחוקר ישראלי בעל שם עולמי שחקר את מחלת המלריה בארץ ישראל.

3
עובד המרפאה למלחמה במלריה בפעולה. החולה, 1938

לתמונות נוספות מהאוסף

red_bullet.jpg הכנת הסקירה: אלכסנדרה וולוך-גרנדלבסקי 
רביעי, 24 פברואר 2010 00:00

הווי תושבי ביצת החולה 1938

6

בין האוצרות השונים שאנו מוצאים מפעם לפעם במחסן המדיה "גילינו" לאחרונה את אלבומו שובה הלב של אינג' זלמן גיחון (גרודמן) ז"ל "הווי תושבי ביצת החולה" המתעד את ביצת החולה בין השנים 1938-1944
אינג' גיחון ז"ל היה מנהל התחנות ההידרומטריות בליטני, חצבני, בניאס, דן, ירדן ואגן החולה. זהו אוסף תמונות קטן אך חשוב מאוד מבחינת התיעוד הויזואלי ותולדות אגם החולה. ראוי לציון שעבודת הצילום היפה והמקצועית של מר זלמן גיחון מעוררת הערכה גם בימינו אנו.

2
מספרי אינג' זלמן גיחון לתועלת הדורות הבאים...

התמונות באלבום נסרקו והועלו למערכת "המרכז למדיה דיגיטלית" בספריה ונגישות לקהל הרחב. 4
מרפאה למלחמה במלריה, החולה, 1938 במרכז ד"ר גדעון מר ז"ל.- רופא וחוקר ישראלי בעל שם עולמי שחקר את מחלת המלריה בארץ ישראל.

3
עובד המרפאה למלחמה במלריה בפעולה. החולה, 1938

לתמונות נוספות מהאוסף

red_bullet.jpg הכנת הסקירה: אלכסנדרה וולוך-גרנדלבסקי 

ליד ביתה של משפחת מושין נמצא מבנה צנוע. בשנת 1936 מתקיימת כאן חנות המכולת של משפחת גינגולד. הבית נמצא כאן לפחות מאז שנת 1926, שנה בה הגיעה להתגורר בו משפחת שינפלד. זה היה, ונשאר עד עצם היום הזה, בית בן קומה אחת, מכוסה גג רעפים, אלא שדייריו התחלפו וכך גם עטיפתו החיצונית.

ראובן שינפלד נולד בעיירה פרומושיקה ברומניה בשנת 1894. בשנת 1910, בהיותו בן 16 עלה ארצה בגפו וברצונו להיות חקלאי, קנה משק במסחה. באותה שנה חזר לרומניה והעלה את הוריו משה וברכה סלומון שינפלד. המשפחה השתקעה במסחה, היא כפר תבור של ימינו. אשתו, רחל שכטר שינפלד, נולדה בשנת 1896 בזיכרון יעקב. היא הייתה בתם של ישראל שכטר, ממייסדי זיכרון, שהגיעו ארצה בשנת 1882, ואחת משנים עשר ילדים, שנולדו כולם בזיכרון יעקב.
רחל שכטר התארסה לראובן שינפלד בשנת 1917, "באותו ערב בו התורכים לקחו את אהרונסון לחקירה". לאחר הנישואין עבר הזוג לגור בכפר תבור, עבדו בחקלאות ושם נולדו ילדיהם ישראל (1920) ומינה (1922)..משפחת שינפלד עזבה את כפר תבור וקנתה מגרש ברחוב חורב 4. אך עד שהושלם ביתם החדש, התגוררו כאן, ברחוב חורב 10.
ראובן שינפלד, אביו של ישראל, פתח כאן מכולת לפרנסת המשפחה, ואילו המשפחה עצמה גרה מאחורי המכולת.

5b
רחל וראובן שינפלד

ומדוע עזבה משפחת שינפלד את מסחה והגיעה עד לחיפה?

"בכרם של אבא", סיפר לי ישראל שינפלד, "היה שומר יהודי. פעם באו לכרם גנבים בדואים מהכפר ערב-א-צביח שבמורדות התבור. במשך האירוע השומר היהודי הרג בדואי. הערבים רצו נקמת דם, לא מהשומר היהודי, אלא מהבעלים - שינפלד. לכן אמרו ששינפלד הוא שהרג את הבדואי. ראובן שכר את שירותיו של עורך הדין הידוע ג'וזף, שהיה אחיו של דוב יוסף. ג'וזף הוציא את ראובן זכאי במשפט, כשהוכיח שהעדים סתרו אחד את השני. התאחדות האיכרים חשבה שבזה לא תם העניין והערבים עדיין יחפשו נקמת דם והחליטה שראובן חייב לעזוב את כפר תבור. כך הגיעו לחיפה".

עופרה, בתו של ישראל, הפנתה את תשומת לבי לכך שהסיפור המסקרן הזה מסופר ביתר פירוט בספר "ההתישבות בגליל התחתון":
"כפר תבור ב-1923.... כרמי הענבים החלו לשאת פרי, אך ביכורי הענבים מושכים אליהם את עיני השכנים החומדים וגורמים מיד לתקלה: ערבי מזבח שבא לגנוב בכרם, נהרג בירייה. הוא מקרה שינפלד ראובן, שגרם צרות הרבה למושבה המדולדלה בלאו הכי והצריך את השתתפות הסתדרות המושבות כולה. וכך היה המעשה. שומר טירון הרגיש בגנבים, ירה ופגע באחד מהם בכרמו של שייפלד. שינפלד נאסר. מצאו להם הזבח שעת-כושר להיפרע מהמושבה היהודית שכנתם. גם ממשלת המנדט נקטה דרך הפיוס כלפי שכנינו - מספר קרניאל (מכפר תבור) - ולא הגנב שבא לגנוב היה אשם... בהשתדלות כפר-תבור הוזמן עורך-הדין סמואל (ג'וזף) להגן על היהודי האסור, והוא דרש שתחילה תיעשה "סולחה" בין המושבה והזבח, ולאחר מכן יקבל עליו את ההגנה במשפט.
"סולחה" נעשתה כדת, לפי כל הדינים והמנהגים הכרוכים בה: פיצוי ראשון לקרובי החלל, ותשלומים לשיך בעד עקידת "הקשר", לצ'רקס בעד שומן לסעודה, וכו': לעדים (מן הערבים) לבעל הפונדק בטבריה, שכר האוהל בו נערכה הסולחה, קפה לערביות אשר בישלו וכו'. אכלו הקרואים המכובדים ועוד טרם נפרדו, כבר גנבו הבדואים את המחצלות, אשר ישבו עליהן האורחים. כי לא יראה בדווי רכוש זר ולא ישלח בו את ידו...
עתה בא תורו של סמואל להפתיע את בית הדין, וכפר תבור בנשיו ובזקניו נהר לטבריה לשמוע את פסק-הדין, אשר יוצא על בן-כפרם ראובן שינפלד. סמואל שתק כל זמן החקירה, אך בסופה קם ודרש להציג מחדש את מעשה-הרצח כמות שאירע בכרם: הגנבים באו והשומר יוצא לקראתם בנשקו - נאה ויפה... אך אם בא לקראתם וירה - מדוע נמצא הכדור בגבו של החלל ולא בחזהו?! אפשר חבריו הם שרצחוהו מאחור!... ההפתעה הייתה עצומה, ואם לא היה בה כדי חומר אשמה על עדי התביעה עצמם, אך ראובן שינפלד שוחרר גם בדין וזה היה עיקר. תיק שינפלד נסגר".

בעקבות המקרה ומחשש לנקמת דם, הגיעו ראובן ומשפחתו לאחוזת סמואל שבחיפה.
ישראל שינפלד סיפר לי שכאשר באו לגור באחוזה לא היו בתים נוספים ברחוב.
הרחוב לא היה סלול ולא היה לו שם. לאחוזה עלו בכרכרה עם שני סוסים מכיכר פריז, שכן תחבורה אחרת לא הייתה. כשהסתיימה בנייתו של הבית ברחוב חורב 4, עברה המשפחה לביתם החדש. את הבית והמכולת בחורב 10 מכרו למשפחת גינגולד.

6b
רחוב חורב 10 עם סיום הבנייה                                                        רחוב חורב 10 שנת 1955

ברשימת התושבים משנת 1939 נרשם ששלמה גינגולד מתגורר אצל ש. פישר. שלמה ולאה גינגולד עלו ארצה בשנת 1933-34 מרומניה לאחר נישואיהם. זה היה ביתם השני באחוזה. בנם שבתאי, יליד 1935 היה אז ילד קטן. יחד ניהלו את המכולת במשך מספר שנים. שלמה גינגולד נפטר בשנת 1939 והשאיר את החנות בידי אשתו לאה. לאה נעזרה באחיה. לאחר עשר שנות אלמנות לאה נישאה ללבנשטיין, עמו המשיכה לנהל את המכולת.
הבן היחיד שבתאי היה החניך הראשון בגן הילדים של מרים סמולנק ברחוב חורב 16 (ראו פרק ט' - ביתם של יורדי הים), מרים הייתה גם השמרטפית של שבתאי בעת הצורך. היא סיפרה, ששבתאי נהג לעזור לאמו בחנות המכולת. דירתם של לאה ובנה הייתה מאחורי המכולת.

בשנת 1964 התקיימה כאן עדיין חנות המכולת, שכן בספר הטלפונים של חיפה משנה זו נרשם: גינגולד, מכולת, ל. לבנשטיין. לאה נפטרה בחיפה בשנת 1968.
תושבי אחוזה הותיקים סיפרו שמשפחת הרטמן גרה כאן זמן מה. הייתה להם מסעדה עממית כשרה שראשיתה ברחוב מאפו 4, ואחר כך בחורב 10.

למסעדה זו, כך סופר, היה מטבח וארבעה שולחנות... גד הילב, יורד הים מרחוב חורב 16, זכר את המסעדה של הרטמן. הוא ידע לספר על משפחה אדוקה, שגרה באותה כתובת. אחד החדרים שימש מסעדה וחדר אחר שימש כמטבח. אך מתי התקיימה כאן מסעדה, לא ידוע לי.

ברשימת חדרים באחוזה מיוני 1946 נרשם בעל הבית: אפרים ינקו. הדיירים הם" לאה גינגולד (1 חדר), אברהם נדלר וזאב וישליצקי (2 חדרים). לזאב ואירנה וישליצקי, סופר לי, הייתה כאן מכבסה. המשפחה גרה בחזית, במקום בו נמצאת כיום המסעדה היפנית, והמכבסה שלהם הייתה במרתף, מתחת לבית. לזוג היו שתי בנות: אסתר ונירה, ובן - חנוך היינץ (ש"היה אולי טיס במלחמת העולם הראשונה"). לדברי תושבת אחוזה הותיקה אביבית, הם היו שם כבר בשנת 1935. סופר גם שהבת הגדולה נירה נישאה לבריטי ועזבה את הארץ. זאב נפטר בשנת 1966, אירנה נפטרה בשנת 1971, והבן חנוך וישליצקי נפטר בשנת 1979. בשנות החמישים בנה ליבובסקי, קבלן ונהג אגד, בית בחצר האחורית של הבית. אשתו רחל גרה שם עד לפטירתה במרץ 2006

הבית הקדמי התכסה במעטה זכוכית ופרופילים של פלדה, ואכלס חנויות שונות לבגדים ולבני נשים, עם שמות לועזיים כגון "יונידרס","ווג" ו"אימג'", עד ששב לתפקד כבית לממכר מזון.
כיום מתקיימות בו שתי מסעדות, אחת בשם "שרימפסי" והשנייה בשם "טאטאמי", ביסטרו בר יפני. גג הרעפים הוותיק כמעט ולא נראה לעינם של העוברים ושבים, אך הוא עדיין מכסה את הבית, מציץ, ומנסה לשווא לצפות במתרחש ברחוב חורב הסואן.

7b
חורב 10: שרימפסי וטאטאמי

מקורות:

הדני, עבר. ההתישבות בגליל התחתון: חמישים שנות קורותיה. הוצאת מסדר והתאחדות האיכרים בגליל התחתון [1955], ע' 473-474

דביר, אדם. 70 שנה לאחוזה. עיריית חיפה, האגף לתרבות, [חיפה], יוני 1995. עמ' 21

שיחות עם תושבי אחוזה הותיקים: ישראל שינפלד ז"ל, מינה שינפלד, מרים סמולנסק ז"ל, גד הילב ז"ל, אביבית פגי, עופרה ליבנה שבתאי גינגולד ואחרים.

התמונות של הבית בשחור לבן מובאות מתוך החוברת "אחוזת סר הררט סמואל, השנים הראשונות, 70 שנה לאחוזה". בעריכת ד"ר ד. אדם דביר, עיריית חיפה, יוני 1995.

תמונתם של רחל וראובן שינפלד מובאת מתוך הספר: ההתישבות בגליל העליון
נתונים מאתר "החברה קדישא" בחיפה.

רשימת חדרים באחוזה, העמותה לתולדות חיפה.