סקירות ועדכונים
סקירות ועדכונים

אוצרות רבים ומרתקים נמצאים בארכיון אבא חושי בספריה מידי פעם אנו מזכירים כמה מהם. הפעם: מי היה עד לזריקת הנעל המפורסמת של כרושצ'וב? ובזכות מי נמצאים שטיחי קיר של מארק שאגאל בכנסת?
אם כן במהלך עבודה שגרתית בארכיון יחד עם הפרקטיקנית המסייעת לי: ליאת פרוזר-רומנו נתקלנו במכתביו המעניינים של משה פומברוק לאבא חושי.
משה פומברוק (1901-1981) איש רב פעלים ועשייה ציבורית היה ידידו הטוב של אבא חושי.הוא עלה ארצה בגיל 18 מרוסיה והיה ממייסדי גדוד השומר הצעיר "שומריה".
ב-1928 עבר לחיפה והקים את חברת הביטוח "הסנה". כיום נקרא רחוב בקרית חיים על שמו.
באוקטובר שנת 1960 שהה מר פומברוק בניו-יורק והתאכסן במלון ליד חדרו של כרושצ'וב. במהלך שהותם במלון הפגינו מפגינים רבים נגד מדיניות כרושצ'וב, ונגד המשטר בברית המועצות.
מאות שוטרים הסתובבו באיזור, אך הם לא הפריעו למהלך התקין של ההפגנות. הדבר הרגיז מאוד את כרושצ'וב שהחל לצווח על המפגינים וברגע של איבוד שליטה, זרק את נעלו על המפגינים... מר פומברוק כתב לאבא חושי את רשמיו ממקרה זה, בהמשך המכתב עבר מר פומברוק לנושא אחר ושיבח את הופעתה ה"נאה והדרמטית" של גב' גולדה מאיר בטלוויזיה בארה"ב ואף הביע את התפעלותו ממכשיר הטלויזיה המוצב בחדרו במלון. ומה עם מארק שאגאל? ובכן מר פומברוק היה גם ידידו הקרוב של האומן וראה חשיבות גדולה שגדול הציירים יהיה מיוצג במשכן הכנסת.

במכתב לאבא חושי סיפר שהוא נפגש עם מארק שאגאל והציע לו ליצור כמה עבודות שיוצגו בכנסת ואף קיבל את הסכמתו לנושא.
ב- 27.12.1961 עדכן משה את אבא חושי שמר שאגאל יגיע לביקור בארץ במהלך חודש ינואר 1961.
הביקור נועד לפתיחה הרשמית לויטראז'ים שיצר שאגאל לבית-הכנסת בבית החולים הדסה בי-ם.
mus31 1
"חלונות שאגאל" בבית הכנסת בתוך ביה"ח הדסה בי-ם.

"הוא מבקש ממני לבוא ארצה באותה התקופה בכדי להיות איתו... יתכן שעוד אבוא... אם שאגאל יקבל את התנאי שלי שיעשה חוזה עם הכנסת כדי לעשות עבודה מסויימת בבניין הכנסת... "
לדעתו כדאי ליצור יצירה שתשקף את תקופת הגלות, קיבוץ גלויות והקמת המדינה.
חליפת המכתבים נמשכת ומר פומברוק כתב שיש החלטה עקרונית להזמין את מר שאגאל לבצע עבודה בכנסת, אך לדעתו העניין אינו מתקדם והוא אף הביע חשש לנושא, בשל גילו המתקדם של מר שאגאל. "אהיה מוכן לסייע בביצוע החוזה עם שאגאל..." הוא כותב.

הסוף הטוב מגיע במכתב שנשלח לאבא חושי ב-9.1.1961 בו כותב מר פומברוק שקבל מכתב ממר שאגאל, בו ציין בפניו שממשלת ישראל והדסה הזמינו אותו לארץ לצורך הצגת יצירה שלו בכנסת.

10

טרקלין שאגאל במשכן הכנסת

באותו מכתב מציע מר פומרוק לאבא חושי: "אני חושב שטוב יהיה אם תזמין אותו להיות אורח העיריה ליום יומיים.. אנא הזכר לו שהבטיח לעשות מודל עבור בית שאגאל, ולמיותר להוסיף איזה ערך רב זה יהיה לבית אשר נקרא על שמו ולחיפה העיר..."
לבסוף לא תרם מארק שאגאל מיצירתו לבית שאגאל בחיפה, אך בית הכנסת בבית חולים הדסה ומשכן הכנסת בירושלים יצאו נשכרים מתכניתו של משה פומברוק.

red_bullet.jpg לעיונכם: קבצי המכתבים

red_bullet.jpg הכנת הסקירה: עדינה צור-ג'יג'י

אוצרות רבים ומרתקים נמצאים בארכיון אבא חושי בספריה מידי פעם אנו מזכירים כמה מהם. הפעם: מי היה עד לזריקת הנעל המפורסמת של כרושצ'וב? ובזכות מי נמצאים שטיחי קיר של מארק שאגאל בכנסת?
אם כן במהלך עבודה שגרתית בארכיון יחד עם הפרקטיקנית המסייעת לי: ליאת פרוזר-רומנו נתקלנו במכתביו המעניינים של משה פומברוק לאבא חושי.
משה פומברוק (1901-1981) איש רב פעלים ועשייה ציבורית היה ידידו הטוב של אבא חושי.הוא עלה ארצה בגיל 18 מרוסיה והיה ממייסדי גדוד השומר הצעיר "שומריה".
ב-1928 עבר לחיפה והקים את חברת הביטוח "הסנה". כיום נקרא רחוב בקרית חיים על שמו.
באוקטובר שנת 1960 שהה מר פומברוק בניו-יורק והתאכסן במלון ליד חדרו של כרושצ'וב. במהלך שהותם במלון הפגינו מפגינים רבים נגד מדיניות כרושצ'וב, ונגד המשטר בברית המועצות.
מאות שוטרים הסתובבו באיזור, אך הם לא הפריעו למהלך התקין של ההפגנות. הדבר הרגיז מאוד את כרושצ'וב שהחל לצווח על המפגינים וברגע של איבוד שליטה, זרק את נעלו על המפגינים... מר פומברוק כתב לאבא חושי את רשמיו ממקרה זה, בהמשך המכתב עבר מר פומברוק לנושא אחר ושיבח את הופעתה ה"נאה והדרמטית" של גב' גולדה מאיר בטלוויזיה בארה"ב ואף הביע את התפעלותו ממכשיר הטלויזיה המוצב בחדרו במלון. ומה עם מארק שאגאל? ובכן מר פומברוק היה גם ידידו הקרוב של האומן וראה חשיבות גדולה שגדול הציירים יהיה מיוצג במשכן הכנסת.

במכתב לאבא חושי סיפר שהוא נפגש עם מארק שאגאל והציע לו ליצור כמה עבודות שיוצגו בכנסת ואף קיבל את הסכמתו לנושא.
ב- 27.12.1961 עדכן משה את אבא חושי שמר שאגאל יגיע לביקור בארץ במהלך חודש ינואר 1961.
הביקור נועד לפתיחה הרשמית לויטראז'ים שיצר שאגאל לבית-הכנסת בבית החולים הדסה בי-ם.
mus31 1
"חלונות שאגאל" בבית הכנסת בתוך ביה"ח הדסה בי-ם.

"הוא מבקש ממני לבוא ארצה באותה התקופה בכדי להיות איתו... יתכן שעוד אבוא... אם שאגאל יקבל את התנאי שלי שיעשה חוזה עם הכנסת כדי לעשות עבודה מסויימת בבניין הכנסת... "
לדעתו כדאי ליצור יצירה שתשקף את תקופת הגלות, קיבוץ גלויות והקמת המדינה.
חליפת המכתבים נמשכת ומר פומברוק כתב שיש החלטה עקרונית להזמין את מר שאגאל לבצע עבודה בכנסת, אך לדעתו העניין אינו מתקדם והוא אף הביע חשש לנושא, בשל גילו המתקדם של מר שאגאל. "אהיה מוכן לסייע בביצוע החוזה עם שאגאל..." הוא כותב.

הסוף הטוב מגיע במכתב שנשלח לאבא חושי ב-9.1.1961 בו כותב מר פומברוק שקבל מכתב ממר שאגאל, בו ציין בפניו שממשלת ישראל והדסה הזמינו אותו לארץ לצורך הצגת יצירה שלו בכנסת.

10

טרקלין שאגאל במשכן הכנסת

באותו מכתב מציע מר פומרוק לאבא חושי: "אני חושב שטוב יהיה אם תזמין אותו להיות אורח העיריה ליום יומיים.. אנא הזכר לו שהבטיח לעשות מודל עבור בית שאגאל, ולמיותר להוסיף איזה ערך רב זה יהיה לבית אשר נקרא על שמו ולחיפה העיר..."
לבסוף לא תרם מארק שאגאל מיצירתו לבית שאגאל בחיפה, אך בית הכנסת בבית חולים הדסה ומשכן הכנסת בירושלים יצאו נשכרים מתכניתו של משה פומברוק.

red_bullet.jpg לעיונכם: קבצי המכתבים

red_bullet.jpg הכנת הסקירה: עדינה צור-ג'יג'י
לאחר ביקורי ב"סנטוריום כרמל", אני מתחילה לצעוד ברחוב אידר לכיוון מרכז חורב, כפי שעשה ד"ר בודנהיימר לא אחת. בדמיוני השנה היא 1936. מול הסנטוריום נמצא מגרש ריק ועליו כמה אורנים. שכנה סיפרה לי, שהאורחים המכובדים שהיו מבקרים את קרוביהם ויקיריהם בסנטוריום, החנו כאן את כלי רכבם. מגרש זה יעמוד ריק עד שנת 1968, שנה בה ייבנו עליו ארבעה בתי דירות. באחד מהם אתגורר עם משפחתי במשך 25 שנים.

בינתיים רחוב אידר הוא רחוב צר שנסלל לא מכבר כדי לשמש את "סנטוריום כרמל", ובשנת 1936 עומדים בו רק בתים ספורים. לא הרחק מהסנטוריום, בבית מספר 17, ניצב ביתו של ד"ר ארתור בירם, גיסו של ד"ר בודנהיימר. שמו של ד"ר בירם קשור קשר הדוק עם בית הספר הריאלי.
ארתור בירם נולד בבישופסוורדה, גרמניה, בשנת 1897, לאהרון אדולף ולחווה אווה לבית נויפלד. הוא הצטרף לתנועה הציונית, למד באוניברסיטת ברלין ובסמינר ליהודים רפורמים והחליט להתמסר לעבודה בחינוך. בשנת 1913 התמנה ד"ר בירם מטעם חברת "עזרה" לנהל את בית הספר הריאלי, שעמד להיפתח ליד הטכניון בחיפה. בירם דגל בלימוד בשפה הגרמנית. במלחמת העולם הראשונה שירת בצבא הגרמני בחזית הרוסית, אחר כך היה מפקח על התחבורה בחזית ארץ-ישראל. אחרי המלחמה חזר לארץ והמשיך ללמד בבית הספר הריאלי ולנהלו.
בשנת 1924 נישא ארתור לחיה בת חיים טומשבסקי, שהיתה מורה להתעמלות בבית הספר הריאלי. גברת טומשבסקי נשאה עמו בעול הדאגות למוסד. כמנהלת הפנימייה דאגה לעניינים המשקיים והחינוכיים גם יחד. ד"ר בירם הוא זה שהקים את סניף הריאלי בכרמל. הוא לימד תנ"ך בשילוב עם היסטוריה עתיקה ועסק בחקר התנ"ך, וכן היה פעיל בתחום החינוך הגופני. הוא זה שהקים את החג"ם (חינוך גופני מורחב) ושילב אותו בבתי הספר התיכוניים ובמסגרת ההגנה. לד"ר בירם היו שני בנים: אהרון, יליד 1926, שסיים את בית הספר הריאלי במחזור כ"ז בשנת 1944/5 ונהרג במלחמת השחרור, והבן בנימין, שנהרג בשנת 1968 ממוקש שהטמינו מחבלים בהר סדום כשעבד במפעלי ים המלח. ד"ר בירם עצמו נפטר ב-5 ביוני 1956. בירם כתב ופרסם מאמרים בפילוסופיה, היסטוריה ותיאולוגיה, ובשנת 1954 (תשי"ד) זכה בפרס ישראל בתחום החינוך. שמו הונצח בחיפה בשם של רחוב בירם ובשמו של סניף הריאלי ברחוב אבא חושי: "בית בירם".

biram
חיה וארתור בירם התצלום נמסר לי ע"י יגאל בודנהיימר.
אנו מתנצלים על איכות התמונה.

ביתם של חיה וד"ר ארתור בירם תוכנן על ידי האדריכלים דוסטרובסקי וגרין בשנת 1936. היה זה בניין חד-משפחתי צנוע בעל שלושה מפלסים וחמישה חדרים, מחופה טיח לבן ובעל קווים ישרים וחזיתות פשוטות בסגנון הבינלאומי, שתאם את הרוח החדשה שהתחילה לנשב בתחום האדריכלי בעולם באותה התקופה. המרפסות שהקיפו אותו מכיוונים שונים ריככו את המסה של המבנה הקובייתי, ואפשרו מבט אל הסביבה הקרובה ואל הגינה האחורית שבה היתה ברכה. קרוב לוודאי שנופו המרהיב של חוף הכרמל נראה משם.
שכנים ציינו כי היה זה הבית היחיד בסביבה באותה תקופה שהיתה בו ברכה פרטית, ולפיכך משך תשומת לב רבה והיה מוכר מאוד בקרב תושבי חיפה. המגרש כלל שטח פורח ומלבלב של גינה ירוקה, וילדי הגנים מהשכונה היו מגיעים לסיור בבית ובגינתו על מנת לחזות בפריחת כלניות ורקפות מרהיבה.
הבית עמד ברחוב לפחות עד שנת 1981 ונהרס, ובמקומו נבנה בית מגורים משותף.

biram1


ביתו של ד"ר בירם

גם הבית השכן ברחוב אידר מספר 15 היה בעל גינה מרהיבה וברכה, אך בניגוד לביתו של ד"ר בירם, שהיה פתוח וגלוי לעין, הכניסה לחצר של הבית הזה היתה אסורה. לפי מה שסופר לי, עמד כאן בית קטן ונאה ובו ארבעה חדרים. הכניסה לבית היתה מרחוב חורב, ליד המוסך של הבית. את מראה הבית איני זוכרת, למרות שחלפתי על פניו מדי יום, בגלל הצמחייה העבותה והגדר שהקיפו אותו. הבית עמד על שטח עצום של כמה מגרשים שהשתרעו בין הרחובות חורב ואידר. בשל יופיו ובשל האיסור להיכנס אליו הוא נקרא בפי ילדי השכונה "ביתו של הענק".
מתחקירים שערכתי בקרב שכנים ודיירים ותיקים באחוזה עולה, שהבית תוכנן כנראה על ידי האדריכל זאב וולטש בעבור אדם בשם בוש, נמכר לאדם בשם אוסקר דוד רוזנבלום שהתגורר בו בשנת 1946, עד שנקנה על ידי מיליונר מסתורי, שהיה מגיע ארצה לכמה חודשים בקיץ. בתה של סוכנת הבית שעמה שוחחתי לאחרונה, השלימה את הפרטים החסרים. אותו מיליונר מסתורי היה תעשיין יהודי ערירי, אזרח שווייץ בשם פאול ציבי שחי בדרום אמריקה, שם היו לו מפעלי מתכת. הוא נהג לחלק את זמנו בין שווייץ וברזיל ובין בית הקיץ באחוזה. לצורך אחזקת הבית הוא שכר את שירותיהם של גנן ושל סוכנת בית שהתגוררה בבית עם בתה. בשנות השמונים היה הבית ריק מדיירים, הוא עמד מוזנח ופרוץ וניתן היה לשוטט בחצר באין מפריע. האיש נפטר בסוף שנות השבעים והוריש את ביתו לוועד למען החייל כדי שיקימו עליו מועדון לחיילים, אך בסופו של דבר נמכר המגרש ונבנו עליו דירות מגורים.
אין בידי תצלום של הבית, אך שכנים וילדי הרחוב זוכרים את הגן הנפלא, שהשתלב בדמיונם בסיפורי הילדות כגון "גנו של הענק" ו"סוד הגן הנעלם". כשאני חולפת כיום על פני המגרש הגדוש דירות מרחוב חורב ועד לשפת המדרכה של רחוב אידר, אני מנסה לשווא לדמיין את הבית כפי שהיה בשנות השלושים והארבעים - צנוע, בודד ונסתר מסביבתו.


המקורות:
- הערך "ארתור בירם" בתוך ספרו של דוד תדהר אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו: דמויות ותמונות. תל-אביב : ספרית ראשונים, 1947
- עבודת תיעוד של הסטודנט לאדריכלות בטכניון רפאל גרנות משנת 1981, בתוך: תיעוד ארכיטקטורה בחיפה, 1918-1948. הטכניון, חיפה, 1981
- עבודת תיעוד של הסטודנטית לאדריכלות בטכניון ניצן קופרארד, בתוך: אדריכלות ישראלית - מבני מגורים בכרמל, חיפה, תיקי תיעוד בניינים, כרך 1, 2007.
- שיחות עם השכן פרופ' יעקב מעוז ובן האדריכל, גדעון וולטש, וכן עם בתה של סוכנת הבית.
לאחר ביקורי ב"סנטוריום כרמל", אני מתחילה לצעוד ברחוב אידר לכיוון מרכז חורב, כפי שעשה ד"ר בודנהיימר לא אחת. בדמיוני השנה היא 1936. מול הסנטוריום נמצא מגרש ריק ועליו כמה אורנים. שכנה סיפרה לי, שהאורחים המכובדים שהיו מבקרים את קרוביהם ויקיריהם בסנטוריום, החנו כאן את כלי רכבם. מגרש זה יעמוד ריק עד שנת 1968, שנה בה ייבנו עליו ארבעה בתי דירות. באחד מהם אתגורר עם משפחתי במשך 25 שנים.

בינתיים רחוב אידר הוא רחוב צר שנסלל לא מכבר כדי לשמש את "סנטוריום כרמל", ובשנת 1936 עומדים בו רק בתים ספורים. לא הרחק מהסנטוריום, בבית מספר 17, ניצב ביתו של ד"ר ארתור בירם, גיסו של ד"ר בודנהיימר. שמו של ד"ר בירם קשור קשר הדוק עם בית הספר הריאלי.
ארתור בירם נולד בבישופסוורדה, גרמניה, בשנת 1897, לאהרון אדולף ולחווה אווה לבית נויפלד. הוא הצטרף לתנועה הציונית, למד באוניברסיטת ברלין ובסמינר ליהודים רפורמים והחליט להתמסר לעבודה בחינוך. בשנת 1913 התמנה ד"ר בירם מטעם חברת "עזרה" לנהל את בית הספר הריאלי, שעמד להיפתח ליד הטכניון בחיפה. בירם דגל בלימוד בשפה הגרמנית. במלחמת העולם הראשונה שירת בצבא הגרמני בחזית הרוסית, אחר כך היה מפקח על התחבורה בחזית ארץ-ישראל. אחרי המלחמה חזר לארץ והמשיך ללמד בבית הספר הריאלי ולנהלו.
בשנת 1924 נישא ארתור לחיה בת חיים טומשבסקי, שהיתה מורה להתעמלות בבית הספר הריאלי. גברת טומשבסקי נשאה עמו בעול הדאגות למוסד. כמנהלת הפנימייה דאגה לעניינים המשקיים והחינוכיים גם יחד. ד"ר בירם הוא זה שהקים את סניף הריאלי בכרמל. הוא לימד תנ"ך בשילוב עם היסטוריה עתיקה ועסק בחקר התנ"ך, וכן היה פעיל בתחום החינוך הגופני. הוא זה שהקים את החג"ם (חינוך גופני מורחב) ושילב אותו בבתי הספר התיכוניים ובמסגרת ההגנה. לד"ר בירם היו שני בנים: אהרון, יליד 1926, שסיים את בית הספר הריאלי במחזור כ"ז בשנת 1944/5 ונהרג במלחמת השחרור, והבן בנימין, שנהרג בשנת 1968 ממוקש שהטמינו מחבלים בהר סדום כשעבד במפעלי ים המלח. ד"ר בירם עצמו נפטר ב-5 ביוני 1956. בירם כתב ופרסם מאמרים בפילוסופיה, היסטוריה ותיאולוגיה, ובשנת 1954 (תשי"ד) זכה בפרס ישראל בתחום החינוך. שמו הונצח בחיפה בשם של רחוב בירם ובשמו של סניף הריאלי ברחוב אבא חושי: "בית בירם".

biram
חיה וארתור בירם התצלום נמסר לי ע"י יגאל בודנהיימר.
אנו מתנצלים על איכות התמונה.

ביתם של חיה וד"ר ארתור בירם תוכנן על ידי האדריכלים דוסטרובסקי וגרין בשנת 1936. היה זה בניין חד-משפחתי צנוע בעל שלושה מפלסים וחמישה חדרים, מחופה טיח לבן ובעל קווים ישרים וחזיתות פשוטות בסגנון הבינלאומי, שתאם את הרוח החדשה שהתחילה לנשב בתחום האדריכלי בעולם באותה התקופה. המרפסות שהקיפו אותו מכיוונים שונים ריככו את המסה של המבנה הקובייתי, ואפשרו מבט אל הסביבה הקרובה ואל הגינה האחורית שבה היתה ברכה. קרוב לוודאי שנופו המרהיב של חוף הכרמל נראה משם.
שכנים ציינו כי היה זה הבית היחיד בסביבה באותה תקופה שהיתה בו ברכה פרטית, ולפיכך משך תשומת לב רבה והיה מוכר מאוד בקרב תושבי חיפה. המגרש כלל שטח פורח ומלבלב של גינה ירוקה, וילדי הגנים מהשכונה היו מגיעים לסיור בבית ובגינתו על מנת לחזות בפריחת כלניות ורקפות מרהיבה.
הבית עמד ברחוב לפחות עד שנת 1981 ונהרס, ובמקומו נבנה בית מגורים משותף.

biram1


ביתו של ד"ר בירם

גם הבית השכן ברחוב אידר מספר 15 היה בעל גינה מרהיבה וברכה, אך בניגוד לביתו של ד"ר בירם, שהיה פתוח וגלוי לעין, הכניסה לחצר של הבית הזה היתה אסורה. לפי מה שסופר לי, עמד כאן בית קטן ונאה ובו ארבעה חדרים. הכניסה לבית היתה מרחוב חורב, ליד המוסך של הבית. את מראה הבית איני זוכרת, למרות שחלפתי על פניו מדי יום, בגלל הצמחייה העבותה והגדר שהקיפו אותו. הבית עמד על שטח עצום של כמה מגרשים שהשתרעו בין הרחובות חורב ואידר. בשל יופיו ובשל האיסור להיכנס אליו הוא נקרא בפי ילדי השכונה "ביתו של הענק".
מתחקירים שערכתי בקרב שכנים ודיירים ותיקים באחוזה עולה, שהבית תוכנן כנראה על ידי האדריכל זאב וולטש בעבור אדם בשם בוש, נמכר לאדם בשם אוסקר דוד רוזנבלום שהתגורר בו בשנת 1946, עד שנקנה על ידי מיליונר מסתורי, שהיה מגיע ארצה לכמה חודשים בקיץ. בתה של סוכנת הבית שעמה שוחחתי לאחרונה, השלימה את הפרטים החסרים. אותו מיליונר מסתורי היה תעשיין יהודי ערירי, אזרח שווייץ בשם פאול ציבי שחי בדרום אמריקה, שם היו לו מפעלי מתכת. הוא נהג לחלק את זמנו בין שווייץ וברזיל ובין בית הקיץ באחוזה. לצורך אחזקת הבית הוא שכר את שירותיהם של גנן ושל סוכנת בית שהתגוררה בבית עם בתה. בשנות השמונים היה הבית ריק מדיירים, הוא עמד מוזנח ופרוץ וניתן היה לשוטט בחצר באין מפריע. האיש נפטר בסוף שנות השבעים והוריש את ביתו לוועד למען החייל כדי שיקימו עליו מועדון לחיילים, אך בסופו של דבר נמכר המגרש ונבנו עליו דירות מגורים.
אין בידי תצלום של הבית, אך שכנים וילדי הרחוב זוכרים את הגן הנפלא, שהשתלב בדמיונם בסיפורי הילדות כגון "גנו של הענק" ו"סוד הגן הנעלם". כשאני חולפת כיום על פני המגרש הגדוש דירות מרחוב חורב ועד לשפת המדרכה של רחוב אידר, אני מנסה לשווא לדמיין את הבית כפי שהיה בשנות השלושים והארבעים - צנוע, בודד ונסתר מסביבתו.


המקורות:
- הערך "ארתור בירם" בתוך ספרו של דוד תדהר אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו: דמויות ותמונות. תל-אביב : ספרית ראשונים, 1947
- עבודת תיעוד של הסטודנט לאדריכלות בטכניון רפאל גרנות משנת 1981, בתוך: תיעוד ארכיטקטורה בחיפה, 1918-1948. הטכניון, חיפה, 1981
- עבודת תיעוד של הסטודנטית לאדריכלות בטכניון ניצן קופרארד, בתוך: אדריכלות ישראלית - מבני מגורים בכרמל, חיפה, תיקי תיעוד בניינים, כרך 1, 2007.
- שיחות עם השכן פרופ' יעקב מעוז ובן האדריכל, גדעון וולטש, וכן עם בתה של סוכנת הבית.
שני, 10 אוגוסט 2009 00:00

יש עובדים...יהודית קופרשטוק

יש עובדים, הנמצאים בפריפריה של הספריה ואינם זוכים להיות בצוות העובדים הקבוע שלנו. הם שוהים אתנו מספר שנים, אך כיוון שאין פוגשים אותם בכל אירועי הספריה, או בימי גיבוש, חלקם נשארים אנונימיים. לכן אני מבקשת לזרוק אור על אחת מעובדות "המפתח לכתבי-עת בעברית", אותה רציתי שתכירו גם אתם.

2520-201
יהודית קופרשטוק

אל יהודית קופרשטוק התוודעתי בשיחת טלפון באורח מקרי בקיץ 2006, בחיפושי אחר משפחת קופרשטוק המתגוררת באחוזה.
יהודית הכירה את "המפתח למאמרים" כסטודנטית בחוג למחשבת ישראל וציינה בשיחתנו כי היא עומדת לסיים תואר שני בחוג זה.
כיוון שחיפשנו אותה עת בנרות ממפתח בנושא היהדות, שאלתי אותה אם היא מעוניינת לעבוד אצלנו. יהודית נענתה לאתגר והתחילה לעבוד בספריה עוד באותו קיץ כעובדת ארעית. עד מהרה למדה את רזי המפתוח ורכשה מיומנות במערכת "אלף" ובהמשך גם גיליתי את מיומנותה הרבה בנושאי היהדות.

יהודית היא אדם צנוע, משכיל ורחב אופקים. הופעתה נאה ודרכיה דרכי נועם. עבודת המפתוח עוררה בה עניין רב והיא מקדישה ל"מפתח" את אותה תשומת לב רבה המוקדשת גם למשפחתה. את המאמרים "הבעייתיים" היא לוקחת עמה הביתה ומתייעצת עם בן זוגה, שלדבריה "מומחה" אף יותר ממנה בנושאים מסוימים. יהודית פיתחה אצלנו את מערכת הנושאים ביהדות והיא מנווטת בקלילות בין הנושאים השונים לבין חיי המשפחה, ביקורי קרובים, נגינה וציור, בשול ונכדים.
אם "אזלו" הגיליונות למפתוח בתחום היהדות, יהודית לא בוחלת בקטלוג עצמי של חוברות חדשות ומפתוחן בהמשך. ואם לא נעשו קישורים לטקסט מלא, אל דאגה, יהודית תקשר גם אותם. וכאשר לא מחכה במערכת כל גיליון בנושאי היהדות, יהודית שולחת ידה במפתוח מאמרים גם בתחומים אחרים. שום נושא אינו מפחיד אותה, כי היא "מאותגרת" מטבעה: היסטוריה וארכיאולוגיה, מדע ורפואה. כל נושא הוא טוב בעינה.
אצל יהודית הכול מתקבל כמובן מאליו, הערות והצעות, את הכול היא מקדמת בברכה, ותענוג הוא לי לעבוד במחיצתה. לצערי, הצעתי להעניק לה עובד מצטיין נדחתה גם השנה בגלל שפע המתחרים על תואר זה.

ב"מפתח למאמרים" שלנו גם עובדים ארעיים אחרים, העושים עבודתם נאמנה בתוך קיטונים קטנים, הרחק מעין כל. גם הם יפים למראה, חרוצים ונאמנים למטרה, וגם עליהם ניתן לכתוב ולספר ואולי יזדמן לי לעשות זאת בהזדמנות אחרת.

red_bullet.jpg הכנת הסקירה: אמירה קהת
שני, 10 אוגוסט 2009 00:00

יש עובדים...יהודית קופרשטוק

יש עובדים, הנמצאים בפריפריה של הספריה ואינם זוכים להיות בצוות העובדים הקבוע שלנו. הם שוהים אתנו מספר שנים, אך כיוון שאין פוגשים אותם בכל אירועי הספריה, או בימי גיבוש, חלקם נשארים אנונימיים. לכן אני מבקשת לזרוק אור על אחת מעובדות "המפתח לכתבי-עת בעברית", אותה רציתי שתכירו גם אתם.

2520-201
יהודית קופרשטוק

אל יהודית קופרשטוק התוודעתי בשיחת טלפון באורח מקרי בקיץ 2006, בחיפושי אחר משפחת קופרשטוק המתגוררת באחוזה.
יהודית הכירה את "המפתח למאמרים" כסטודנטית בחוג למחשבת ישראל וציינה בשיחתנו כי היא עומדת לסיים תואר שני בחוג זה.
כיוון שחיפשנו אותה עת בנרות ממפתח בנושא היהדות, שאלתי אותה אם היא מעוניינת לעבוד אצלנו. יהודית נענתה לאתגר והתחילה לעבוד בספריה עוד באותו קיץ כעובדת ארעית. עד מהרה למדה את רזי המפתוח ורכשה מיומנות במערכת "אלף" ובהמשך גם גיליתי את מיומנותה הרבה בנושאי היהדות.

יהודית היא אדם צנוע, משכיל ורחב אופקים. הופעתה נאה ודרכיה דרכי נועם. עבודת המפתוח עוררה בה עניין רב והיא מקדישה ל"מפתח" את אותה תשומת לב רבה המוקדשת גם למשפחתה. את המאמרים "הבעייתיים" היא לוקחת עמה הביתה ומתייעצת עם בן זוגה, שלדבריה "מומחה" אף יותר ממנה בנושאים מסוימים. יהודית פיתחה אצלנו את מערכת הנושאים ביהדות והיא מנווטת בקלילות בין הנושאים השונים לבין חיי המשפחה, ביקורי קרובים, נגינה וציור, בשול ונכדים.
אם "אזלו" הגיליונות למפתוח בתחום היהדות, יהודית לא בוחלת בקטלוג עצמי של חוברות חדשות ומפתוחן בהמשך. ואם לא נעשו קישורים לטקסט מלא, אל דאגה, יהודית תקשר גם אותם. וכאשר לא מחכה במערכת כל גיליון בנושאי היהדות, יהודית שולחת ידה במפתוח מאמרים גם בתחומים אחרים. שום נושא אינו מפחיד אותה, כי היא "מאותגרת" מטבעה: היסטוריה וארכיאולוגיה, מדע ורפואה. כל נושא הוא טוב בעינה.
אצל יהודית הכול מתקבל כמובן מאליו, הערות והצעות, את הכול היא מקדמת בברכה, ותענוג הוא לי לעבוד במחיצתה. לצערי, הצעתי להעניק לה עובד מצטיין נדחתה גם השנה בגלל שפע המתחרים על תואר זה.

ב"מפתח למאמרים" שלנו גם עובדים ארעיים אחרים, העושים עבודתם נאמנה בתוך קיטונים קטנים, הרחק מעין כל. גם הם יפים למראה, חרוצים ונאמנים למטרה, וגם עליהם ניתן לכתוב ולספר ואולי יזדמן לי לעשות זאת בהזדמנות אחרת.

red_bullet.jpg הכנת הסקירה: אמירה קהת
lq

פורום מנהלות ספריות מונה כ-12 מנהלות ספריות אקדמיות, מכללות, משרדים ממשלתיים (משרד מבקר המדינה, בנק ישראל) ועוד.
מאז שנת 2001 נפגשות משתתפות הפורום במסגרת בלתי פורמאלית מספר פעמים בשנה. במפגשים אלו הן מתארחות בספריות שונות בארץ ומזמינות מרצים שונים. הפעם הן הגיעו אלינו במטרה לשמוע ולהשמיע רעיונות ותובנות בנושא הערכת ספריות.

המפגש החל בהרצאתה של גב' ענת בנסון מנהלת ספריית בית ברל. ענת דיווחה על הסקרים שנערכו בבית ברל ועל צעדים שננקטו בספריות בעקבותיהם. היא סיפרה על הנעשה בעולם בתחום ההערכה והסבירה את הקונספט מאחורי מבדק LibQUAL
בהמשך הציגה לין את פעילות ועדת הערכה אצלנו בספריה. ראשית הוצגו יעדי הועדה והפעילויות שהתבצעו בה עד כה: משוב על דף הבית, סקר שימוש בספריה, שאלון קצר על מדיניות היעץ, ומבדק התמצאות פיסית בספריה.
כמו כן הוצגו הפעילויות העתידיות: קבוצת מיקוד וראיונות בנושא המבנה הפיסי של הספריה וסקר שביעות רצון מקיףLibQUAL המבוסס על הפער בין ציפיות המשתמשים לבין המציאות.
הודגש שיתרונו הגדול של סקר ה- LibQUAL בכך שהוא מאפשר השוואה לתוצאות וממצאים מספריות אקדמיות אחרות בעולם שביצעו אותו. ראו: סקירה קודמת שלנו בנושא
במהלך המפגש הוחלפו דעות והועלו רעיונות שונים בנוגע לנושאים שעלו בתוצאות הסקרים כמו סוגיית השמירה על השקט בספריה, התמצאות הקהל באוספים ועוד. חשוב כתמיד לציין שפעילות ההערכה לא באה על חשבון השירות לקהל, המקבל אצלנו תמיד עדיפות ראשונה.
שמחנו לראות את ההתעניינות הרבה שהביעו הנוכחות באתר הספריה, בבלוג שלנו ובפעילויות הרבה המתבצעת בספריה.
lq

פורום מנהלות ספריות מונה כ-12 מנהלות ספריות אקדמיות, מכללות, משרדים ממשלתיים (משרד מבקר המדינה, בנק ישראל) ועוד.
מאז שנת 2001 נפגשות משתתפות הפורום במסגרת בלתי פורמאלית מספר פעמים בשנה. במפגשים אלו הן מתארחות בספריות שונות בארץ ומזמינות מרצים שונים. הפעם הן הגיעו אלינו במטרה לשמוע ולהשמיע רעיונות ותובנות בנושא הערכת ספריות.

המפגש החל בהרצאתה של גב' ענת בנסון מנהלת ספריית בית ברל. ענת דיווחה על הסקרים שנערכו בבית ברל ועל צעדים שננקטו בספריות בעקבותיהם. היא סיפרה על הנעשה בעולם בתחום ההערכה והסבירה את הקונספט מאחורי מבדק LibQUAL
בהמשך הציגה לין את פעילות ועדת הערכה אצלנו בספריה. ראשית הוצגו יעדי הועדה והפעילויות שהתבצעו בה עד כה: משוב על דף הבית, סקר שימוש בספריה, שאלון קצר על מדיניות היעץ, ומבדק התמצאות פיסית בספריה.
כמו כן הוצגו הפעילויות העתידיות: קבוצת מיקוד וראיונות בנושא המבנה הפיסי של הספריה וסקר שביעות רצון מקיףLibQUAL המבוסס על הפער בין ציפיות המשתמשים לבין המציאות.
הודגש שיתרונו הגדול של סקר ה- LibQUAL בכך שהוא מאפשר השוואה לתוצאות וממצאים מספריות אקדמיות אחרות בעולם שביצעו אותו. ראו: סקירה קודמת שלנו בנושא
במהלך המפגש הוחלפו דעות והועלו רעיונות שונים בנוגע לנושאים שעלו בתוצאות הסקרים כמו סוגיית השמירה על השקט בספריה, התמצאות הקהל באוספים ועוד. חשוב כתמיד לציין שפעילות ההערכה לא באה על חשבון השירות לקהל, המקבל אצלנו תמיד עדיפות ראשונה.
שמחנו לראות את ההתעניינות הרבה שהביעו הנוכחות באתר הספריה, בבלוג שלנו ובפעילויות הרבה המתבצעת בספריה.
הדרך מבית היים לבית גרץ-טיטלמן שברחוב פרויד קצרה מאד.
בשנת 1936 בית זה עדיין לא קיים ולכן אין כאן לא כביש ואף לא שביל. בשנים 1939-1938 יבנה כאן ביתם של ד"ר אילזה גרץ ומרדכי טיטלמן.
בית זה יעמוד בודד על מגרש גדול של כחמישה דונם בלב חורשות לפחות עד שנת 1946, כפי שניתן לראות במפה של פרידלנדר משנה זו. הכביש ייסלל רק לאחר מספר שנים וגם שמו של הרחוב יינתן לו בתקופה מאוחרת יותר.

אילזה גרץ, בתם של זלמה לבית יעקובזון ואברהם גרץ, נולדה בלייפציג שגרמניה בשנת 1901. אילזה למדה רפואה כללית ופסיכיאטריה באוניברסיטת ברלין והשתלמה בפילוסופיה באוניברסיטת היידלברג, שם הייתה תלמידתו של הפילוסוף מרטין היידגר.

באוניברסיטה פגשה בסטודנטים יהודים, שהשתייכו לתנועת הנוער הציונית "בלאו וייס", שחינכה לעלייה ארצה. בשנת 1928 עלו היא ואחיה הבכור היינץ ארצה.
היינץ היה אחד הבעלים של חברת דיזינגוף, האח פאול, היה למפיק סרטים בארה"ב ובצרפת, ואחותה של אילזה הייתה מעמלת רפואית בפריס. אילזה גרץ סיירה ברחבי הארץ ובהגיעה לכפר-גלעדי פגשה שם את מרדכי לואי טיטלמן, החצרן של הקיבוץ והרווק האחרון במשק. לואי נולד בקלרש, מולדביה בשנת 1888.
בשנת 1913 עלה ארצה ונמשך לאנשי "השומר". במסגרת זו שמר במסחה, במצפה, ביבנאל ועוד. בעקבות פרשת ניל"י השתתף במצוד אחר לישנסקי. בשנת 1917 הועבר מרדכי לדגניה. הוא היה בין חברי "השומר" שהתנדבו לגדודים העבריים בצבא הבריטי, שם רכש את ידיעותיו הבסיסיות הצבאיות ובמקביל קנה נשק למחסני "השומר". מרדכי הגיע לכפר גלעדי, ועסק בין השאר בחציבת סליק בקיבוץ. במאורעות 1921 יצא להגנת צפת ובמאורעות 1929 ירד לעזור למגני חיפה.
הוא נשלח לכפר גלעדי להביא תגבורת ונשק. הוא עשה זאת כשהוא מחופש לחולה אנוש,יחד עם מניה שוחט, שהתחפשה לאחות רחמנייה. שמואל אחיו עלה בעלייה השלישית, הגיע לכפר גלעדי והפך חבר משק בתל-יוסף.
הזוג נישא בשנת 1929 והתגורר בכפר גלעדי. שני בני הזוג היו אנשי "השומר".
בנם הבכור יאיר נולד בשנת 1930 בקיבוץ. לואי חלה לאחר שנתיים בשחפת, והזוג חזר לגרמניה עם תינוק בעריסה כדי לחפש שם מרפא. עם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 חזרו ארצה, אך לאכזבתם מצאו הרכב חברתי שונה בכפר גלעדי ועזבו את הקיבוץ.
לואי החל עובד בעבודות עפר בתל-אביב, ובהמשך מצא עבודה בירושלים. המשפחה התגוררה בבית וגן בירושלים, שם פתחו מעון ילדים. אילזה עבדה גם במחיצתו של הממציא משה ויבושביץ, אחיהם של מניה שוחט, נחום וגדליהו וילבושביץ.
זה האחרון הקים סדנאות מחקר, שהיו בתחומי התעניינותה של אילזה: חקירות פסיכו-טכניות וארגון שיטות עבודה. בנם יונתן ובתם אנה נולדו בירושלים. בשנת 1937 נולד גם בנם אורי. הסבתא זלמה גרץ עזבה את גרמניה עם עליית הנאצים לשלטון ועלתה ארצה בשנות השלושים. עם בניית נמל חיפה, עברה המשפחה לעיר חיפה ולואי החל לעבוד בנמל.

fr12
אילזה גרץ ומרדכי לואי מיטלמן עם ארבעת ילדיהם

fr11
במרכז: משה וילבושביץ ומניה וילבושביץ שוחט בבית טיטלמן

באחוזה עומדים בשנת 1936 רק בתים מועטים ורובם מרוכזים ברחובות חורב, סיני, מאפו ודישראלי. גם ברחובות ויתקין, סמולנסקין וגת עומדים כבר מספר בתים.
משפחת טיטלמן תקנה מגרש בן חמישה דונם במקום שומם למדי, בטווח הליכה למרכז אחוזה.
הנוף המשקיף ממנו, חוף הכרמל, ישבה את לבם. את ביתם יבנו כאן בשנים 1938-1939, בקרבת הבית של האחיות היים ברחוב חורב 26.
הבית יבנה בחלקים: תחילה קומה על עמודים ועוד חדר על הגג, בהדרגה יוסיפו חדרים נוספים לבית. חמש שנים תתגורר המשפחה בבית ללא חשמל, כשאור העששיות משמש להם תאורה בערבים. סביב הבית גינה יפה, שתתפשט גם במורד הוואדי.
לפני הבית יגדלו שלוש שורות של ברושים גבוהים, שניים מהם יראו גם בשנת 2009. הבית מרוחק מהכביש, ונמוך ממנו. בזמן הבנייה ייחצב בבית "סליק" ובו נשק של ההגנה. אל הסליק ניתן להגיע דרך דופן של ארון. במרוצת השנים יורחב רחוב פרויד, הגינה היפה תצטמצם, והבית יתקרב לכביש. הדרך שתיכבש ליד ביתם, תשמש מעבר לערבים מטירה, שיעלו לאחוזה למכור את מרכולם או לגנוב פרות או רכוש אחר.
בזמן המאורעות של 1939 יהיו בני משפחת טיטלמן עדיין הדיירים היחידים ברחוב וה"הגנה" תציב על גג ביתם עמדה. ילדי המשפחה זוכרים שבגלל ריחוקם משכנים, הגפירים-הנוטרים פחדו להגיע אליהם הביתה לשמירה, ואב המשפחה מרדכי לואי נאלץ ללוות אותם לבית ואף לעבור איתם את הלילה.
ב-1 באפריל 1940 יתחילו תושבי אחוזה לשלם מסים לעיריית חיפה עבור שרותי העירייה וביניהם הארת רחובות העיר. מכתבה של אילזה לראש העירייה בבקשה להאיר את הרחוב (שהייה עדיין ללא שם) באפריל 1940 נענה על ידי מהנדס העיר באותו חודש בהתנצלות, על שאין באפשרות העירייה להתקין תאורה ברחוב, כיוון שאין עדיין פנסי רחוב בשכונתה.

fr13

fr14


עם המעבר לחיפה, תתחיל אילזה להתעניין ברכישת מגרש והקמת מעון לילדים בביתה.
בידי המשפחה תשובתו של האדריכל-מהנדס גדליהו וילבושביץ, המעידה על פניה של אילזה ל"הסתדרות נשים ציוניות" בעניין הקמת "קייטנה" בבית. הנריטה סאלד, מ"הלשכה לעליית הנוער"
תענה לאילזה ב-2 באפריל 1939 ממקום מושבה במלון "עדן בירושלים":
" גב' גרץ היקרה, הנני מרגישה, כי מחובתי לכתוב אליך מלים אחדות לאחר שיחתנו האחרונה בשאלת תכנית להקמת מוסד לחנוך ילדים, המבוסס על עקרונות מסוימים, ולפי דעתי עקרונות בריאים מאד. אני מצטערת מאד, על אי יכולתי לקבל את הזמנתך ולהשתתף בוועדה, שתעזור לך בהגשמת תכניתך. כפי שהסברתי לך, הגיע הזמן שעלי למעט בהשתתפות בעבודות ציבוריות ואין עלי לקבל פעולות חדשות, נוסף לאלה שכבר מוטלות עלי. מאד הייתי רוצה לקחת חלק בהגשמת המפעל החינוכי שאת מתכננת, מפעל שיתבסס על הרעיון החשוב מאד בפתוח חיינו כאן בארץ. הרעיון שחיינו צריכים להיות פשוטים מאד במובן המקיף אבל עשירים ומפותחים במובן הרוחני..... תקוותי היא, כי תצליחי בעצם הרעיון ובחיפושיך אחרי שותפים שיוכלו לעזור בפיתוחו ובהתגשמותו".
ואילזה אכן תצליח. בתחילת שנות הארבעים אילזה תפתח בקומה הראשונה של הבית מעון לילדים קשי חינוך, מפגרים ואוטיסטים מרחבי הארץ. על החוסים ימנו גם ילדי משפחות מפורסמות. אילזה תשמור על שם משפחתה מהבית, השם המופיע על התעודות המקצועיות שלה, והמעון יקרא "בית אילזה" או "אליזה".
בגלל קשיי פרנסה ייאספו לבית במשך השנים גם ילדים של אנשי צבא ודיירים משתנים יגורו בבית בשכירות. בשנת 1941, כנראה לאחר פטירתה של סבתא זלמה, תתגורר בקומה ב' משפחת יגר.
משה יגר, יליד 1902, זוכר את בעל הבית, מרדכי טיטלמן כאיש שקט, שאוהב להשקות את הפרחים הגדלים על המדרון, ואת אילזה כאישה פעלתנית וחברמנית. ילדי שתי המשפחות יערכו בערבי ששי קבלת שבת משותפת והילדים ישבו יחד וישירו שירי שבת.
בקיץ יתגוררו בבית דיירים נוספים, כגון וילבושביץ, שגם ילך לעולמו בביתם בשנת 1944. בזמן מלחמת העולם השנייה יוקם בהמשך רחוב פרויד שדה תעופה קטן עבור מטוסים קלים. לאחר המלחמה ישמש שדה התעופה בעיקר כמחנה ומקום פעילות לתנועות הנוער. גם אני אלך ברגל עם חברי לצופים משבט "משוטטי בכרמל" מצריף השבט ברחוב דישראלי עד לרחוב פרויד. הכביש או הדרך החצי סלולה יסתיים בשדה התעופה. בשנות התשעים ייסלל המשכו של כביש פרויד עד לחוף הים ויקרא ד"ר אברהם ויינשל ודרך משה פלימן.

fr3


שנת 1945 תתפרסם מודעה ב"פלסטיין פוסט" בלשון זו: ד"ר א. גרץ ו-ב. בלומנפלד מודיעים על בית לילדים בגילאי 7-14 בכרמל. "יש מבט לים, בלב חורשות, כל הנוחיות, מזון משובח". במודעה מיוני 1946 ידובר על "בית קיץ לילדים בגילאי 5-12. המחנה פתוח לכל, לאו דווקא לילדים בעלי צרכים מיוחדים". גם ב-1947 תתפרסם מודעה נוספת בה יצוין "בית גרץ ברח' פרויד אחוזה 8, בית עם גן בן 5 דונם, מדרגים מוצלים, אויר טוב, השגחה מלאה, משחקים, רחצה, טיולים שעורים, צוות מנוסה".

fr4
מודעה מתוך ה"פלסטיין פוסט", 1945

כזכור, רחוב פרויד היה בתחילה דרך ללא שם. אורי, בנם של אלזה ומרדכי, סיפר שכאשר נתנו שמות לרחובות באחוזה, פנה מהנדס העיר מר ליונל ווטסון לאילזה, וכתושבת ראשונה של הרחוב ביקש ממנה להציע שם לרחוב. אילזה הייתה פסיכואנליטיקאית יונגיאנית, אך מאחר שיונג לא אהד יהודים, היא הציעה לקרוא לרחוב בשם המורה היהודי שלה "פרויד".
מרדכי (לואי) טיטלמן נולד בנר ראשון של חנוכה 1888 ונפטר בנר ראשון של חנוכה, 16.12.1968
אילזה גרץ טיטלמן נולדה ב- 18.1.1901 ונפטרה ב- 31.8.1970.
הבית ייהרס בשנת 1994 ומשפחת טיטלמן תבנה על המגרש בית גדול. שניים מילדי המשפחה גרים בבית עד היום. בגלל קרבתו לכביש פרויד הסואן, יבנה הבית כך שהוא יראה מהרחוב כחומה בצורה, אך הנוף המרהיב של חוף הכרמל נשקף ממנו גם בשנת 2009.

fr10
הבית העומד ברחוב פרויד 8 בשנת 2009


מקורות:
שיחות עם יאיר טיטלמן תלם ומשה יגר בשנת 2005.

שיחות עם אורי ודניאלה טיטלמן בשנת 2009.

העתקי התמונות והמכתבים נמסרו לי באדיבות משפחת טיטלמן

המודעה מתוך ה"פלסטיין פוסט" היא מתוך האתר של אוניברסיטת תל-אביב
התמונה משנת 2009 צולמה על-ידי

פרקים על בני הזוג בספר: "אנשי "השומר" בחייהם ובמותם" מאת גרשון גרא. תל-אביב : משרד הביטחון, ההוצאה לאור, תשנ"א 1991.

הערך "טייטלמן אילזה לבית גרץ" בספרם של לוי, נסים ויעל: רופאיה של ארץ-ישראל 1948-1799. איתי בכור הוצאה לאור, זכרון יעקב, 2008.